מעט על הקשר המוזר המתואר בספרי, בין שמעון פרס ואביבה גיל (אימא שלי). שתי דמויות חזקות ומובילות אלה היו לי ראי להביט בו ולהבין עד כמה אני עד דומם למהלכיהם של גדולי עולם, נגרר אחרי אלה שמטביעים חותמם על חיינו. בהשראתם ודמויות כמותם, יצאתי לנסות להפסיק מלהיות פקיד הציבור האפור, העושה את דברו של שמעון…

ביד מיומנת שעליה שעון רולקס מזויף סוחף גיל את הקוראים במסע בין המטבח של אמו לדרום לבנון, בין טורונטו לדאבוס, בין אוסלו למרתפי הוותיקן…

השורה שנחרתה בזיכרוני מן השירות הצבאי לקוחה מפקודתו היבשה של רב-סרן ד"ר קלינסקי: "אתה אורז לו את הגדם, ואני מטפל בהחייאה".

בקורס הצוערים של משרד החוץ. אחד השגרירים הוותיקים לימדנו כלל יסוד בדיפלומטיה של מדינה שאותם ימים חיזרה לא מעט על הפתחים: כשנותנים לך משהו, לעולם אל תסתפק בתודה. תגיד: "אל תספר לי מה הכנת עבורי לארוחת בוקר, אותה כבר אכלתי. תגיד לי מה אתה מכין עבורי לארוחת צהרים?"…

"אנא, עכשיו ספרי לי את על עיסוקַיִיךְ". מה כבר יכול להיות מעליב בשאלה מנומסת שכזו? מסתבר שבאי הקאריבי סנט' בארט יכולות להתרחש אי-הבנות קשות. שמו של האי ניתן לו על ידי קולומבוס וזאת לכבוד אחיו הצעיר ברתולומיאו. ואכן, …