
במוצאי יום הבחירות תעמוד בפני ליברמן ובנט אותה דילמה: לעמוד מילולית בהתחייבות לגבי הערבים או למנוע את המשך כהונת נתניהו. כאן מתחיל מרוץ חדש. לא מי יפר ראשון את הבטחתו, אלא מי יבין ראשון שההפרה עצמה, אם תתוכנן נכון, יכולה להיות נכס פוליטי אישי יקר

החודש מצטלבים שני מועדים המזמינים חשבון נפש ישראלי: יום השנה ה-33 לחתימת הסכם אוסלו ויום השנה העשירי למותו של מי שהוביל להסכם, שמעון פרס. בחלוף יותר משלושה עשורים, קל להצטרף למנאצי ההסכם, אך קשה להודות שעד עתה לא נמצא תחליף ממשי להיגיון אוסלו

בלב נוסחת הביטחון הלאומי של ישראל והעם היהודי מצוי משולש אסטרטגי יקר ערך: ירושלים-וושינגטון-יהדות אמריקה. ניכרים בו סדקים מדאיגים. השיקום אינו תלוי ב"הסברה", אלא בשינוי כיוון מהותי במדיניות הפנים והחוץ של ישראל

אנשי ימין מזהירים מפני ערמומיותו הסבלנית. אני מציע תשובה יהודית "ערמומית": לנצל את השתלבותו של מנסור עבאס כדי לעצב מציאות שבה מתינות משתלמת יותר מעימות.

אתה ממתין, הם לא עונים. אבל זמנך יקר להם. ככה הם אומרים. אז למה אתה מתלונן?