עוֹד נְאוּם וְעוֹד רְחוֹב וְעוֹד כִּכָּר, זֶה מַתְכּוֹן מְשֻׁבָּח לְפַסְפֵס תַּ'עִיקָר

לפני 30 שנה התלוויתי לשמעון פרס לטקס שהתקיים באוסלו לזכרו של יצחק רבין. כדי להפיג את שעמום הנאומים הנדושים, רשמתי על פיסת נייר את החרוזים שלפניכם:

נאום-חברים (הנאום שלא ננאם)

בָּאתִי לְהַגִּיד  "שָׁלוֹם חֲבֵרִים",

וּבְשֵׁם הָ"רֵעוּת" עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים,

קָשֶׁה לִי בְּלִי אֵיתָן לְחַבֵּר תַּ'מִּילִים,

רֹאשִׁי מְסֻחְרָר מֵרֹב הֶסְפֵּדִים,

וְאֶת שֶׁבֶס שְׁכַחְתֶּם בִּרְשִׁימַת הַנּוֹסְעִים.

בַּהַתְחָלָה הִתְעַנַּגְתִּי עַל כָּל הַטְּכָּסִים,

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ מַקְסִים,

וְשֶׁלְּצַיֵּן אֶת זִכְרִי עַד לְאוֹסְלוֹ טָסִים.

אַךְ, עוֹד נְאוּם וְעוֹד רְחוֹב וְעוֹד כִּכָּר,

זֶה מַתְכּוֹן מְשֻׁבָּח לְפַסְפֵס תַּ'עִיקָר.

אַתֶּם מַפְרִיחִים נְדָרִים לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה,

וְלִי זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ מְתִיחָה,

וַאֲנִי כְּבָר מְאַדִּים וְקָרוֹב לִרְתִיחָה.

וּמוּל צַלָּחוֹת שֶׁל סַלְמוֹן וְשַׁמְפַּנְיָה בַּכּוֹס,

הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּתְחִילוּ לִתְפֹּס,

כִּי אִם בֶּאֱמֶת מְדֻבָּר בִּשְׁלוֹם-אַמִּיצִים,

צָרִיךְ נְאוּמִים, אֲבָל צָרִיךְ גַּם – בֵּיצִים.