פייסבוק, 13 אפריל 2022
לפני יובלות השתתפתי בקורס הצוערים של משרד החוץ. אחד השגרירים הוותיקים לימדנו כלל יסוד בדיפלומטיה של מדינה שאותם ימים חיזרה לא מעט על הפתחים: כשנותנים לך משהו, לעולם אל תסתפק בתודה. תגיד: "אל תספר לי מה הכנת עבורי לארוחת בוקר, אותה כבר אכלתי. תגיד לי מה אתה מכין עבורי לארוחת צהרים?" השגריר המנוסה הסביר כי טוב להציב את הצד השני במצב מנטאלי של מי שחייב לפרוע חוב כלשהו. כאשר אתם נפגשים, לפני שיפצח את פיו, עליכם להזדרז ולהשתלט על הנראטיב. המלה הראשונה חייבת להיות שלכם – תתלוננו. בן השיח יכנס למגננה וינסה להצטדק, אבל אתם תמשיכו להתלונן ולא תרפו עד שיציע פיצוי כלשהו. למרות שלא השתתף בקורס הצוערים שלי, מוחמד בסיוני, שגרירה של מצרים בישראל, הביא את אסטרטגיית התלונות לפסגות של שלמות. השליח המצרי ששירת אצלנו 21 שנה השקיע מאמצים רבים להתערות בחברה הישראלית ולהכיר את תרבותה. כאשר בנו של נמרוד נוביק, יועצו המדיני של שמעון פרס, התבקש על ידי המורה בבית הספר לרשום מי הם בני משפחתו הקרובים ביותר, הוא כתב: אימא, אבא, בסיוני, ואחותי. ברוח זו, בפגישה עמי שהתקיימה סמוך לחג הפסח, בסיוני ביקש שאספר לו על פשרו של החג. הסברתי בעדינות, כי בעבר, היינו עבדים בארצו, וחג הפסח מסמל את יציאתנו מעבדות לחירות. בסיוני נראה כמי שדברי מזכירים לו נשכחות והוא פלט ברטינה: "אני ממש לא יכול להבין אתכם, היהודים. הרי נתנו לכם את השטח הכי פורה בדלתה, את גושן". מיהרתי לשכך את רוגזו של השגריר והסברתי שאכן, כבר בראשית המסע לארץ המובטחת, בני ישראל התחרטו וביקשו לשוב למצרים אל סיר הבשר. בסיוני הביט בי בחוסר אמון ותבע לדעת: "האם זה כתוב בתנ"ך שלכם שחור על גבי לבן או שאתה ממציא את זה במיוחד בשבילי?" כדי שייתן אמון בדברי, פתחתי את ספר במדבר והקראתי: "זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים". בסיוני האזין בהשתאות ואז, ארשת חוסר האמון שעל פניו פינתה מקום למבט שכולו נבגדות ומכאוב: "אני לא מאמין כמה אתם היהודים כפויי תודה… איך זה שלא כתבתם אפילו מילה אחת על הפוּל שלנו?"
אבי גיל 