קטגוריה: סיפורים

השימוש במושג "אחריות מיניסטריאלית" נועד בדרך כלל להפיל אשמה על שר בעקבות פשלה שביצעו עובדיו. אותו היגיון מחייב אותי להתעלם מדעותיי הקדומות ולשבח את שרת התחבורה על התפקוד העילאי של עובדיה.

ב־13 בפברואר 2025, נלהב לקראת המסע הצפוי לאי קפלוניה, התייצבתי בסוכנות השכרת הרכב בפיראוס. הפקיד היווני ביקש לראות את רישיון הנהיגה שלי. כאשר הצגתי את ההעתק המודפס שנשלח אליי מאגף הרישוי, הוא נענע בראשו בשלילה. ניסיתי להסביר שהמסמך תקף, אך זכיתי למענה חד: "אין פלסטיק – אין אוטו".

ניגשתי מאוכזב לנמל. המעבורת הראשונה שעמדה לצאת הפליגה אל האי הסמוך אגינה. רכשתי כרטיס, ולהפתעתי גיליתי אי משובב נפש, שבתקופת החורף – לשמחתי – גם היה נטול תיירים. לעת ערב, בטברנה מקומית, למדתי שבעוד אגינה נהנית משמים בהירים, את קפלוניה תקפה סערה קשה – שיטפונות, מפולות סלעים וחסימות כבישים. בחדשות דווח על אומללים שנותרו לכודים והמתינו לצוותי חילוץ.

אותו ערב, כשהרהרתי בגורלי הטוב, כלל לא העליתי בדעתי כי לא יד המזל שיחקה לטובתי, אלא שכלם הטוב ורגישותם של אנשי משרד התחבורה. רק היום אני מבין את מה שנעלם מבינתי חודשים ארוכים: נפלה בחלקו של משרד התחבורה משימה עגומה שאין בה תהילה, ובכל זאת המשרד נושא בה במסירות – כיצד למנוע מנהגים ישראלים מזדקנים לעשות בושות לעצמם ולמדינתם בחו"ל.

מהידוע הוא שכאשר אדם מזדקן, כשירותו כנהג הולכת ופוחתת: הידרדרות קוגניטיבית, האטה משמעותית בזמן התגובה ועוד תופעות קשות. נהיגה בסביבה לא מוכרת בחו"ל אף מחריפה את הסיכון לתאונה.

רבים מן הקשישים מסרבים להודות שאיכות נהיגתם נפגמה; אחרים אף אינם מודעים לעובדת חיים עגומה זו. כאן משרד התחבורה ואגף הרישוי נכנסים לפעולה תוך הפגנת שאר־רוח, אמפתיה, התמדה ויצירתיות. הם חוסכים מן הקשישים את חוויית הנהיגה הטראומטית בחו"ל באמצעות אי־אספקת רישיון הפלסטיק.

בעוד משרד התחבורה נוהג בי בהתחשבות, נמנע מלהטיח בי את האמת המרה על פגעי הגיל, ותחת זאת משגר אליי רמזים עדינים – אני, ברוב אטימותי, שבתי והתעקשתי לקבל את רישיון הפלסטיק.

טרם מלאו לי שבעים (ינואר 2025), מיהרתי לשלם באינטרנט 254 ₪ כדי לחדש את רישיון הנהיגה. השיבו לי: "הרישיון יישלח בתוך 30 יום". מאחר שהרישיון המובטח לא הגיע, התקשרתי מספר פעמים, מסרב להבחין במדיניות ההתשה הנאורה שננקטת כלפיי.

משהסיקו שאני גם עקשן וגם קשה תפיסה, הופעלה כלפיי טקטיקה משודרגת. אמרו לי: "תפנה לקבל כפל רישיון", ואף ביקשו שאציין באיזה משרד רישוי קרוב לביתי ארצה לקבל את המסמך הגואל. רשמתי: רמת גן. כתבו לי: "משך הטיפול בפנייתך עשוי להימשך עד 45 ימים לכל היותר". ואז גם עדכנו: "רישיונך הועבר להדפסה. בהגעתו לסניף המבוקש יצרו עמך קשר טלפוני. נשמח לשמוע את דעתך על מילוי הטופס".

עליי להתוודות שמילוי הטופס עורר בי ריגושים מענגים שהזכירו נשכחות מימי עלומי. החלטתי שלא לרשום את הדברים במפורש כדי לא להביך את הפקידים, אך הדפסתי לעצמי כמה טפסים כדי למלאם באותם מקרים שבהם הטסטוסטרון נעלם לחלוטין מעורקיי.

מאחר שמשרד הרישוי ברמת גן לא התקשר אליי, פניתי והסברתי שרישיון הפלסטיק נחוץ לנסיעתי הקרובה לחו"ל. אמרו לי: "תמלא שוב בקשה לכפל רישיון ותמתין 45 ימים נוספים". במהלכם, כנראה בעקבות דיון בדרג מיניסטריאלי בכיר, הוחלט שיש להטיח בפניי את האמת המעיקה באופן בוטה מהנהוג. ואכן כתבו לי שבקשתי לכפל רישיון "נדחתה", משום שפנייתי טופלה כבר בעבר.

גם רמז עבה זה לא חדר את חומת אטימותי, ושוב התלוננתי. קיבלתי מענה: "הרישיון יועבר בשבועות הקרובים לסניף רמת גן. יש להמתין לקבלת טלפון מהסניף". התשובה המעודדת עוררה בי אושר כה רב עד כי לא עמדתי בפיתוי והתענגתי במילוי אחד הטפסים ששמרתי מן ההתנסות הקודמת.

שוב חלפו 45 הימים ללא שיחת טלפון מרמת גן.

ספרתי עשרה חודשים מאז ששילמתי עבור חידוש הרישיון. לבושתי, עדיין לא הבנתי את המסר שמשרד התחבורה ניסה ברוב אדיבותו לשגר אליי. תכננתי לנסוע בסוכות ליוון ורציתי לשכור רכב. חבר אמר לי שבתשלום נוסף אפשר לזרז את קבלת רישיון הפלסטיק. מיהרתי לשלם 23 ₪ אגרת כפל רישיון נהיגה, ועוד 276 ₪ כדי שהרישיון ימתין לי תוך 24 שעות בשדה התעופה.

הרישיון המזורז לא המתין לי בשדה התעופה – "בגלל החג". מי יודע מאיזו תאונת דרכים נוראה הצילו אותי הפעם הנשמות הטובות שמגינות עליי.

במבט לאחור, אני מבין לליבם של הפקידים שאין שיעור לרגישותם ולאורך רוחם. עליהם להתמודד עם המוני קשישים כמותי שמתקשים להבין את המסר המעודן שמועבר אליהם – ומוטמע אפילו בכתובת המיילים הנשלחים אליהם: DoNotReply@gov.il.
אז הנה הצעת ייעול: לאנשים קשיי הבנה כמוני, שגם רמז זה אינו מובן להם, עדיף לשלוח את המיילים מכתובת אחרת:  Lech-Tizdayen@gov.il.

להורדת PDF של הסיפור

בתקשורת דווח כי יאיר נתניהו זעם על ההחלטה למנות את עו"ד איתי אופיר לתפקיד הפצ"ר, בין היתר בשל היותו בוגר קרן וקסנר. ספרי החדש, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט" (פיקשן), נוגע גם בטענות המופנות כלפי הקרן ובוגריה שלפיהן הם פועלים כדיפ סטייט (ג"נ: אני בוגר הקרן).

בספרי נשמעים גם דבריו של פרופסור מזדקן: "דמוקרטיה אמיתית בנויה על איזונים בין רשויות. המנהל הציבורי הוא רשות הכרחית דווקא משום שאינה פועלת על סמך דעת הרוב, אלא על סמך דעת החוק, המקצועיות, הממלכתיות והשכל הישר".

כחומר למחשבה, הנה קטע מעובד משיחה בנושא בין ראובן גנור, אחד מגיבורי הספר, המשמש כיועצו של ראש הממשלה, לבין שרית ברנע, בוגרת קרן וקסנר.

—

ראובן גנור: "השיחה בינינו נשארת רק בינינו. רציתי שתספרי לי על התקופה שלך בקרן וקסנר. אני שוקל להציג מועמדות. העבודה במשרד ראש הממשלה מתישה, ולא אהיה שם לנצח. יש כמובן גם לחצים של בני המשפחה שרוצים לראות אותי יותר בבית".

שרית ברנע נשמעה נלהבת לספר בשבחי הקרן והלימודים שהיא מאפשרת בבית הספר לממשל על שם קנדי: "אתה לומד אצל המוחות הכי מבריקים בעולם. אנשים שהם אלופים בצד התיאורטי אבל גם עתירי ניסיון בעבודה במשרות בכירות במערכות הממשלתיות. זה שילוב מנצח. אתה פוגש שם סטודנטים מדהימים מרחבי העולם, ויוצר קשרים אישיים שמשרתים אותך לתמיד".

גנור: "נשמר הקשר גם עם חברי הקבוצה מישראל?"

ברנע: "בוודאי. החברות שנוצרת בתוך הקבוצה הישראלית היא נכס של ממש. האנשים שיהיו פזורים בעמדות קריטיות במערכת הממשל שלנו – הופכים להיות חברים שלך. כאלה שאין בעיה להרים אליהם טלפון הביתה. חוויית הלימודים המשותפת יוצרת מין דבק שמחבר את כולם – גם את מי שלמד לפניך וגם את מי שילמד אחריך".

גנור: "אתם ממשיכים להיפגש גם אחרי השיבה ארצה?"

ברנע: "בהחלט, הקרן מקפידה לקיים מפגשים שאליהם מוזמנים כל הבוגרים, ונוצרת תחושת שייכות – משפחת הוקסנרים – רשת של קשרים שנפרשת לאורך ולרוחב. אז אני ממש ממליצה".

גנור: "תגידי שרית, אין סכנה שקהילת בוגרי וקסנר תגלוש לכיוון של דיפ סטייט? שהזנב יכשכש בכלב? הרי זה כמעט טבעי – למדו בהרווארד, אחוות יחידה, מרגישים חכמים יותר, בטוחים שהם יודעים טוב מאחרים כיצד לקבל החלטות מורכבות שישפיעו על עתיד המדינה. אני מניח שרבים מהם מביטים בזלזול על הפוליטיקאים שממונים עליהם – יצורים מוגבלים, עסוקים בעיקר ביחסי ציבור ובמאבק על הכיסא".

ברנע:  "בוגרי הקרן לא אשמים שהם חכמים יותר מהפוליטיקאים".

גנור: "איך הם מתגברים על הפיתוי לפעול כדיפ סטייט — לתמרן את ההנהגה הנבחרת של ישראל כדי לקדם את הערכים המשותפים לבוגרי וקסנר, ערכים שספגו ב'קנדי סקול'?"

ברנע: "כל השיח על דיפ סטייט הוא ניסיון מגעיל לזרוק בוץ על אנשי השירות הציבורי. לא כל בוגרי וקסנר חושבים אותו דבר. גם בתוכם יש חילוקי דעות על הדילמות הגדולות של ישראל".

גנור: "אבל הם סוג של קליקה. ביסוד התפיסות שלהם מונחים אותם ערכים שספגו בהרווארד".

ברנע: "אני לא מכחישה שיש להם ערכים משותפים – מקצוענות, ממלכתיות, אתיקה. אלה אבני יסוד של שירות ציבורי ראוי, לא מילה גסה. תראה את בריטניה: רוב הפקידים הבכירים שם בוגרי אוקספורד וקיימברידג'. הם לא מתנצלים על כך שיש להם קודים משותפים. להפך – דווקא היעדר חוקה כתובה, שזה המצב גם אצלנו, מחייב אותם להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהגן על האינטרס הציבורי. טוב שיש במדינה שלנו אנשים שמאַזנים את הציניות של הפוליטיקאים".

גנור: "מאַזנים, אה?… מעניין".

לפני 30 שנה התלוויתי לשמעון פרס לטקס שהתקיים באוסלו לזכרו של יצחק רבין. כדי להפיג את שעמום הנאומים הנדושים, רשמתי על פיסת נייר את החרוזים שלפניכם:

נאום-חברים (הנאום שלא ננאם)

בָּאתִי לְהַגִּיד  "שָׁלוֹם חֲבֵרִים",

וּבְשֵׁם הָ"רֵעוּת" עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים,

קָשֶׁה לִי בְּלִי אֵיתָן לְחַבֵּר תַּ'מִּילִים,

רֹאשִׁי מְסֻחְרָר מֵרֹב הֶסְפֵּדִים,

וְאֶת שֶׁבֶס שְׁכַחְתֶּם בִּרְשִׁימַת הַנּוֹסְעִים.

בַּהַתְחָלָה הִתְעַנַּגְתִּי עַל כָּל הַטְּכָּסִים,

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ מַקְסִים,

וְשֶׁלְּצַיֵּן אֶת זִכְרִי עַד לְאוֹסְלוֹ טָסִים.

אַךְ, עוֹד נְאוּם וְעוֹד רְחוֹב וְעוֹד כִּכָּר,

זֶה מַתְכּוֹן מְשֻׁבָּח לְפַסְפֵס תַּ'עִיקָר.

אַתֶּם מַפְרִיחִים נְדָרִים לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה,

וְלִי זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ מְתִיחָה,

וַאֲנִי כְּבָר מְאַדִּים וְקָרוֹב לִרְתִיחָה.

וּמוּל צַלָּחוֹת שֶׁל סַלְמוֹן וְשַׁמְפַּנְיָה בַּכּוֹס,

הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּתְחִילוּ לִתְפֹּס,

כִּי אִם בֶּאֱמֶת מְדֻבָּר בִּשְׁלוֹם-אַמִּיצִים,

צָרִיךְ נְאוּמִים, אֲבָל צָרִיךְ גַּם – בֵּיצִים.

יוסי ורדי, הסמל המהלך של הישגי ההיי־טק הישראלי, הוא גם הסמל המהלך של כישלוני הפיננסי ואישיותי רוויית החרדות. לפני שלושים שנה האיש דחק בי להשקיע בחברת מיראביליס, שפיתחה את ICQ. "תבוא לראות מה אנחנו עושים, זו תהיה התוכנה הראשונה בעולם לשליחת מסרים מיידיים באינטרנט. תשקיע מה שיש לך ותתעשר".

לא הלכתי לראות, ולא השקעתי. כאשר החברה נמכרה בסכום של 407 מיליון דולר – סכום עתק באותם ימים – ורדי הגיע למשרדי והדביק סטיקר על הקיר: "גם אני לא השקעתי במיראביליס". ורדי נחשב כמקור השראה שהראה לרבים את הדרך לאקזיטים מפוארים, אך לי הראה בעיקר עד כמה אני טמבל.

הזיכרון הצורב של חוויית ורדי-ICQ הוסיף לרדוף אותי בכל פעם שמצאתי את עצמי מחמיץ הזדמנויות ונרתע מלקיחת סיכונים. הפחדים כלאו אותי בעולמם של מי שרק כותבים על ה"עושים" – אנשים כמו יוסי ורדי, שמטביעים חותם על העולם. ולכן שמחתי כאשר הוא התקשר ואמר שנהנה לקרוא את ספרי האחרון" תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". ורדי הדגיש כי אהב במיוחד את הקטע על האסלות.

לא הופתעתי. קראתי במדור הספרותי של "הארץ" (10.5.1995) ביקורת מבריקה שכתב על הספר "איך לחרבן ביער". כבשה את לבי במיוחד האבחנה הדקה שניסח על פלאי הגרביטציה: "כוח זה הוא מסוג הדברים שכאשר הם קיימים כלל אינך שם לב אליהם, ורק בהיעדרם אתה חש לפתע במלוא משקלם. יעידו על כך דיווחיהם של האסטרונאוטים על התנסויותיהם במצב של חוסר משקל".

אך השמחה לשמע השבחים שחלק ורדי התחלפה עד מהרה בחרדה גדולה. הוא אמר, כאילו כבדרך אגב: "כתבת ספר טוב. רק שבעניין האסלות, הסתבכת קשות. בקרוב תקבל מייל בעניין". כדרכו, קטע את השיחה באחת ולא פירש את דבריו.

נותרתי המום, ממתין בחרדה מול המחשב למייל. מחשבות אימה התרוצצו במוחי – את מי הרגזתי, איפה טעיתי, האם צפויה תביעת דיבה, האם אאלץ לפרסם הודעת התנצלות משפילה, לשלם פיצויים, כמה זה יעלה לי?

מיד אחזור לבהלה שתקפה אותי למשמע דבריו של ורדי, אבל למען אלה שלא קראו את "תקוות הלווייתן" הנה הסבר קצר מדוע מוזכרות בו אסלות.

מוקד עלילת הספר הוא בסוגיות הסדר העולמי ונטיית הפקידות הבכירה להיות הזנב שמכשכש בכלב. בהקשר זה מוזכר נוהגם של שירותי ביון להתחקות אחר הפרשותיהם של יריבים ואפילו של ידידים. מדובר במידע שעשוי להתברר כקריטי. לך תעשה הסכם על פירוק טילים גרעיניים עם מישהו שעומד למות בקרוב. מנהיגים מנוסים מודעים לכך. קים ג'ונג־און למשל לא לוקח סיכונים ונוסע לחו״ל עם שירותים פרטיים משלו.

המוסד הישראלי אינו מפגר בתחום איסופי זה וגאה לשמור בארכיונו מבחנות עם שתן של חאפז אל־אסד, דגימת צואה של מועמר קדאפי, פיסת גופייה ספוגת זיעה של ערפאת וטישו עם נזלת של סדאם חוסיין. את סיפור הדגימה של ארדואן הערמומי מעדיפים במוסד להצניע. במהלך דיוני עצרת האו"ם, השליט הטורקי הותיר בשירותים דגימת צואה מזויפת, שהובילה להערכה שגויה כי ימיו ספורים.

בספר מתואר מכשיר מתוחכם שניתן להשתילו באסלות, כדי שישדר נתונים על הפרשותיו של המשתמש. טכנאי המוסד התבססו על פיתוח של פרופ׳ חוסאם חאיק שמריח סרטן, והסבו אותו למריח צואה. וכך, על פי דגימת הריח העולה מן הצואה ניתן לקבל תמונה טובה על מצבו הבריאותי של המשתמש. במקביל שוכללו טכניקות להובלת המכשיר אל האסלה הרצויה באמצעות צוללות רובוטיות זעירות הנעות דרך מערכות הביוב. אוסיף רק שספרי גם חושף כיצד הפך המנגנון לכלי קטלני המשמש לסיכול ממוקד.

נראה לי שהרקע שמסרתי מאפשר כעת לחזור לאזהרתו של ורדי. המייל שהבטיח לא הגיע. לא עמדתי במתח והתקשרתי אליו. ורדי הצטדק שרעייתו תלמה התעקשה שיתנתק מיד מעיסוקיו ויאפשר לה לחתוך בשפמו, שלטעמה צמח פרא. הוא הבטיח, "תלמה מסיימת לגזור, ואני דואג שתקבל את המייל".

למוד ניסיון מהבטחותיו הלא־מתממשות של ורדי, דרשתי שלפחות ייתן בידי קצה חוט להבנת התעלומה. הוא השיב שהזכיר את עניין האסלות שבספרי בשיחה עם ידיד, אדם בשם ישי אתר, שמוביל כבר יותר מ-20 שנה מיזמים של טכנולוגיות חדשניות לטיפול בצרכים רפואיים. "זה איש מבריק, רציני. יש לו תארים מהטכניון בהנדסה ביו־רפואית והנדסת ביוטכנולוגיה. הוא יצר דברים מדהימים. מצילי חיים". שאלתי קצר רוח מדוע הדברים קשורים לספר שלי. ורדי השיב בנינוחות שהסטארט־אפ של ישי אתר – OutSense Diagnostics – פיתח מנגנון שמוצמד לאסלה ומסוגל לנתח הפרשות אנושיות ובכך לספק מידע רפואי יקר ערך. "לדעתי, הוא רותח עליך. נתת בספר קרדיט לפרופ׳ חאיק, אבל שמו של ישי אתר לא מופיע. אתה מתעלם ממנו ולא מזכיר את הפטנט שלו. אל תופתע אם תקבל ממנו מייל נזעם, אולי אפילו מכתב רשום מעו״ד. אתה במצב לא פשוט".

הרהרתי לרגע שאולי הגזמתי בניסוח פסקת האזהרה בראשית הספר שמדובר בפרוזה דמיונית. הנה עדות שהדמיונות שלי לא היו רחוקים מן המציאות. אך מיד שבתי לסורי, וייסרתי את עצמי – אחרי שתשלם פיצויים, חבריך הטובים יתבדחו "יש אנשים שעושים כסף מחרא, אבל גיל עושה חרא מכסף".

בערב הגיע המייל מישי אתר. השורה הראשונה שקלטו עיני לא בישרה טובות: "נדהמתי לגלות שאתה משתמש ברעיון שלי של חיישן אסלה בלי רשות בספר 'תקוות הלווייתן'".

את השורה שלאחריה לא ידעתי לפרש – הלצה או אזהרה: "אחרי מכירת סטארט־אפ שבו פיתחתי את הטכנולוגיה אני עובד על מחזמר. מאחר שהספר כבר יצא לאור אני דורש 15% תמלוגים". רציתי להאמין שאיזכור המחזמר הוא על דרך ההלצה, אך לא הייתי בטוח בכך. אנשי היי־טק יצירתיים מטפחים לעיתים תחומי עיסוק נוספים – אם במקביל לעבודת יומם, ואם לאחר אקזיט שמעשיר את כיסם ומדרבן אותם לחפש משמעות חדשה לחייהם. לנגד עיני עמדה דמותו של לוקה ויגאנו, פרופסור במחלקה למדעי המידע בקינגס קולג׳ הלונדוני. האיש עומד בראש קבוצת הסייבר־סקיוריטי של המחלקה וגם עוסק במחזאות. הוא מעיד על עצמו: "אני מדען מחשב ביום ומחזאי בלילה".

כמי שחרד מעימותים, הקפדתי לא להישמע כמתנצח ולכן שילבתי בתגובתי מסר כפול: מחד, כניעה לדרישתו של ישי אתר – למקרה שתביעתו רצינית; ומאידך, רמז לכך שאני מבין שהוא מתלוצץ בלבד, בתקווה שיבחר במסר השני. כתבתי לו: "אחלוק את התמלוגים בשמחה! כולל פיינדר'ס-פי ליוסי ורדי. בכל מקרה – במחזמר אני רוצה תפקיד".

לאחר המתנה מורטת עצבים, שוב הוכחה נטייתי לראות צל הרים כהרים. החרדות שלי הוסרו במחי אימוג׳י חייכני ששיגר אתר.

התקשרתי לורדי: "ישי אתר לא רק פורץ דרך בטכנולוגיות רפואיות, יש לו גם חוש הומור. הוא סתם התלוצץ, אבל אתה החלטת למתוח אותי, לעשות בדיחה על חשבוני. למה אתה כזה רשע?"
ורדי גיחך, "אני מניח שיש לישי מספיק ממון לרכוש את הספר שלך, בייחוד עכשיו, לאחר שעשה אקזיט עם חיישן החרא. בהקשר שלנו, מותר להגיד שזו הייתה יציאה רכה. תהיה נחמד ותשלח לו ספר".

שלחתי.

להורדת PDF של הסיפור

מי שאשם בצרות שלנו – חוץ מן היועמ"שית – זו ההסברה הכושלת. נתניהו עצמו הצהיר, "ההסברה לא מתפקדת, אין גוף שמדברר את המדינה". אז הנה תרומתי למאמצי ההסברה – סיפור בעניין, לקוח מספרי החדש "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט".

לקריאה

ששים ושלוש שנים טרם ביקורו המכונן של ח"כ קרויזר בבית הקברות בו טמון אל-קאסם, ביקרתי אני באתר, ביקור שאינו קשור אמנם ל"כבודנו הלאומי", או ל"מדיניות הביטחון של ישראל" כהגדרותיו של קרויזר, אך עדיין ביקור שגרם למפח נפש אישי.

לקריאה

בתיאטרון, או ליתר דיוק, בשירותי התיאטרון  – ניצת הדחף לכתוב את מה שהתגלגל להיות, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". הזרע נטמן על ידי מי שמסמר את השלט בכניסה לשירותים בתיאטרון ירושלים. נאמר בו: ״שירותים אלה נבנו בסיוע משרד התיירות באמצעות החברה הממשלתית לתיירות״.

לקריאה

סיפור ליום העצמאות

הדברים שמסופרים כאן נוגעים בשלוש נשים שמחוברות בקשרי משפחה ומנותקות בדרכים אחרות. כדי למנוע בלבול הנה הן: אסתר קורמן – הסבתא, מרים קורמן – הבת, אביבה קורמן – הנכדה (כלומר, אביבה היא הבת של מרים והנכדה של אסתר). לאחר הבהרת פרטים אלה ניתן לגשת ישירות אל החלטתה של מרים קורמן לסיים שלוש שנים של אלמנות, ובכך לאלץ את בתה הבכורה לחפש לעצמה קורת גג חדשה.

מרים, שכיעורה נתפס חידתי נוכח יופייה השופע של בתה, הייתה נחושה לגרור אל החופה את ד"ר אלכס שאנן. אופיו התלותי, שהתעצם ככל שמחלת העיניים בה לקה הלכה וגזלה את מאור עיניו, לא הותיר לו סיכוי לסטות מן הנתיב שפילסה עבורו רעייתו לעתיד. לימים, כאשר גויס כרופא לחיל הים הישראלי, מרים התענגה לצעוד ברחובות העיר שלובת זרוע עמו במדיו הלבנים. עיניה הקטנות, שנחבאו בין לחייה התפוחות, זהרו באושר ובהתרסה – הנה לכם, אלמנה גוצה וכעורה שכמוני השיגה לעצמה שידוך מושלם. בפני חברותיה התגאתה שהגבר הנצוד אינו סתם דוקטור. טרם שעלה ארצה השלים את לימודיו באוניברסיטה היוקרתית של פראג, הוא גבוה, קרח, מרכיב משקפיים. סממנים מובהקים של איש יציב ומשכיל שיודע את דרכו.

מרים לא היססה לשגר איתותים בוטים אל בתה אביבה. היא נהגה להשעין את כף ידה על משקוף דלת חדרה של אביבה, מותניה רחבות ורגליה דקות, מטופפת בנעלה הימנית בפעימות קצובות על אחד האריחים המצוירים, "את בת 20, את חברה בהגנה והשלייגרים האלה הרי רוצים שתהיה לנו עצמאות. אז למה שלא תנסי גם את להיות עצמאית".

מרים התגוררה בדירה צנועה בבניין בן שלוש קומות ברחוב יל"ג שבחיפה. אימהּ, אסתר קורמן, השקיעה בנכס זה את כל החסכונות שצברה עד עלייתה מפולין. חלק מדירות הבניין שימשו את בני המשפחה וחלקן האחר הושכרו לצורך פרנסתם.

כדי להמחיש את רצינות המסרים ששיגרה אל בתה, החלה מרים לערום בחדרה של אביבה את ספרי הרפואה של בעלה הטרי. היא תרצה זאת בכך שאין בדירה מקום פנוי אחר, מה גם ש"לא רחוק היום וחדר זה יהפוך לחדר העבודה של אלכס".

הרמזים העבים עשו את שלהם ואביבה ארזה את חפציה ועברה להתגורר עם סבתא אסתר. קודם שטרקה את הדלת בפני אימהּ, שהתקשתה להסתיר את קורת רוחה, השליכה אביבה מן החלון את ספריו של הפולש. הוא הפנה אל בתו החורגת את עיניו החולות, האישונים שהתגלו מבעד לעפעפיו המרפרפים נראו ספק תכולים ספק שקופים. אביבה לא טרחה לנחש מה התמונה שעיניים פגומות אלה מציירות במוחו. הוא מצץ בהשלמה את מקטרתו ופנה לחצר לאסוף את ספריו.

את החום והאהבה שחסכה מרים מאביבה בתה, העניקה לה במנות גדושות סבתא אסתר. השתיים נקשרו זו לזו, חושפות את מסתורי ליבן, מתייעצות, דנות בחדשות היום וגם חולקות רכילות מסעירה על דיירי הבניין. סבתא אסתר ניסתה לרכך את זעמה של אביבה, "מרים היא הבת שלי וכואב לי הלב שהחיים עשו אותה מרשעת. היא התאלמנה בגיל צעיר. קשה לה. היא מאוד מזיעה בלחות של חיפה, והיא גם מקנאה בך. את כל כך יפה והיא, מה לעשות, מכוערת. היא חוששת שתנסי לפתות את אלכס". אביבה גיחכה, "לפתות את העיוור שלה. חסר לה בורג. הוא לא מגיע לקרסוליים של הפייטרים מההגנה שרצים אחרי ואני מגרשת כמו זבובים".

סבתא אסתר הפצירה בנכדתה לספר לה עוד ועוד על עלילותיה בהגנה. כאשר אביבה סיפרה על חילופי אש עם ערביי ואדי רושמיה בהם השתתפה כרובאית, אסתר הגיבה בהפתעה, "איך זה שהערבים האלה יכולים לכוון רובה, הרי לכולם שם יש טרכומה". היא נתמלאה גאווה כאשר אביבה התחזתה לאחות והצטרפה לצוות רפואי שקיבל אישור מן הבריטים להגיש סיוע במחנה המעצר בעתלית. הייתה זו דרך ליצור קשר ישיר עם קרובי משפחה שנעצרו על ידי שלטונות המנדט בדרכם ארצה. מרים ביקשה מבתה לשאול את אחד העצורים, משולם קורמן, מתי יחזיר ההלוואה שקיבל מסבתא אסתר טרם שזו עלתה ארצה. לשאלתה של אביבה, סירבה אסתר לאשר שהלוואה כזו אכן ניתנה, או שניתנה ולא הוחזרה, ובכל מקרה הפצירה בנכדתה לא לעורר את הנושא בביקוריה בבית המעצר.

במוצאי שבת של הכ"ט בנובמבר סבתא אסתר ואביבה נצמדו יחדיו אל רדיו הטלפונקן הגדול שאסתר הביאה עמה מפולין ואשר פיאר בהדרו את השידה בסלון. שידור ההצבעה הדרמטית בעצרת האו"ם מילא את הבניין כולו. קריאת אופן הצבעתן של המדינות השונות בקע מכול דירה ונישא מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה. צווחות הגיל של השתיים הצטרפו לשאגת השמחה העצומה שבקעה מן הבניין ומן הבתים הסמוכים. אסתר זינקה אל זרועותיה של אביבה מפילה אל השטיח את ספל התה ואת עוגת הפירורים שהיו מונחים על השולחן הסלוני שעמד בדרכה. השתיים התחבקו והתייפחו ואסתר קוננה כמה חבל שליבו החולה של בעלה המנוח לא המשיך לפעום עוד קצת, עד שיספיק לחזות בהתגשמות חלומו הגדול.

אביבה השתחררה ראשונה מן הלפיתה ההדדית. סבתא אסתר קבעה, "את תצאי עכשיו לרקוד עם הצעירים". אביבה הנהנה, "קבעתי עם עמנואל. אם ההצבעה תהיה בעדנו, הוא ימתין לי בקפה עטרה". אסתר ידעה על הרומן שלבלב בין נכדתה לטייס הצעיר בעל פני התינוק הרכים אשר הוכשר להפעיל את אחד ממטוסי האוסטר־אוטוקרט שמוסדות היישוב רכשו לקראת הבאות. "אני מרשה לך לבגוד בי עם עמנואל. הוא בחור מתוק ואני יודעת שתתחתני איתו". אביבה פנתה לעטות על עצמה את שמלת הקפלים הלבנה שאהבה, וכאשר הפריחה באוויר נשיקת פרידה, סבתא אסתר עצרה בעדה, "אני זקנה מידי בשביל לרקוד ברחובות". היא רכנה וחלצה את נעליה מושיטה אותן אל נכדתה, "תרקדי הלילה בנעליים שלי. שתינו מספר 38. כך תתני לי להרגיש שגם אני חוגגת".

אביבה היססה לרגע ואז הנהנה בראשה ודחקה את כפות רגליה לנעליה של אסתר. היו אלה נעליים כבדות מעור עמיד בצבע אפור בסגנון מארי־ג'יין. שתי רצועות אבזם הידקו את אחיזתה של הנעל במעלה הקרסול והסוליה העבה מנעה החלקה והבטיחה יציבות. בראותה את נכדתה נטועה בנעליה שלה, סבתא אסתר הצמידה נפעמת את שתי כפות ידיה אל לוח ליבה, "אביבל'ה, הלב רוקד לי בתוך החזה. לעולם לא אצליח לגמול לך על האושר שאת מעניקה לי הלילה".

אביבה חייכה ויצאה לדרכה. סמוך לשיחים שסימנו את גבולות הבניין היא חלצה את נעליה של סבתא אסתר, טמנה אותם בינות לענפים שמשתרכים על האדמה והניחה על רגליה את נעלי הסלינגבקס האלגנטיות שרכשה בחנות "דן גבריאלי" שברחוב הרצל. היו אלה נעליים עשויות מבד קל בצבע לבן בעלות עקב נמוך, פתוחות מאחור עם רצועה אדומה עדינה מעל הקרסול.

עמנואל הופתע מעט כשסיפרה בחיוך שובה לב כיצד הפרה את הבטחתה לסבתא אסתר, אך כאשר חוללו יחד עם ההמונים ברחבת בית הקרנות הוא הנהן בהסכמה כאשר צחקקה אל אוזנו, "הזקנה בבית מאושרת, וגם אני מאושרת לרקוד איתך בנעליים נוחות". עמנואל חיזק את אחיזתו באביבה ונשק על לחייה.

לאחר הכרזת העצמאות, אביבה גויסה לחיל השלישות שעסק בבניית התשתית המנהלתית של צה"ל. הצבא העמיד לרשותה חדר מגורים בתל אביב לא רחוק מבסיס צריפין הסמוך בו שירתה. אביבה נשאבה במהלך היום אל העבודה הצבאית הקדחתנית, ובלילות, אל חיי החברה השוקקים של תל אביב. היא מיעטה לבקר בחיפה ואת סבתא אסתר פגשה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק לאחר שבועות ארוכים שלא התראו. עמנואל הובא לקבורה לאחר שהתרסק עם מטוסו כאשר הצניח מזון לתושבי ירושלים הנצורים. אסתר איבדה ממשקלה ונראתה כפופה וחיוורת. היא הסבירה לנכדתה המודאגת, "זה הלב. במשפחה שלנו לא מתים מסרטן, מתים מהלב".

ואכן בחלוף חודשיים אביבה הוזעקה לבית החולים רמב"ם בחיפה. היא הגיעה במדי צבא והצטרפה לבני המשפחה שהתאספו סביב מיטתה של אסתר. זו הייתה מונחת מצומקת בין הסדינים הלבנים, והכרתה מעורפלת. לאחר שפקדו אותה שני התקפי לב רצופים, הרופאים העריכו ששעותיה ספורות. בני המשפחה סיפרו כי ברגעים הקצרים שפקחה את עיניה, היא לחשה, "איפה אביבל'ה?"

לאחר כשעה לצדה של אסתר הדוממת, יצאה אביבה לעשן במסדרון, אך מייד נקראה לשוב. נאמר לה שאסתר התעוררה מעלפונה ושוב שאלה, "איפה אביבל'ה?"

כאשר מבטה של אסתר פגש את נכדתה, הזקנה פקדה בקול שהפתיע בצלילותו, "כולם לצאת. רק אביבל'ה נשארת איתי". בני המשפחה מיהרו למלא את מבוקשה ואסתר סימנה לה באצבעה להתקרב. היא המתינה עד שחשה את לחייה של אביבה נוגעת בלחייה שלה, ואז לחשה, "כשרקדת בנעליים שלי, עשית אותי מאושרת. בבוקר, כאבו לי השרירים ברגליים, כאילו אני זו שרקדתי". אביבה פרצה בבכי, "אל תבכי אביבל'ה. יעשו לי הלוויה יפה, ואם תלכי פה ושם בנעליים שלי, אז אני לא ממש מתה".

***

מרטין אינדיק הלך היום לעולמו. יהודי חכם ויקר שאהב את ישראל, דאג לביטחונה, ופעל שנים ארוכות לסייע לה להגיע לשלום עם שכניה. את מרטין למדתי להכיר ולהוקיר במהלך שנות עבודה ארוכות כאשר דרכינו נפגשו בתחומים המדיניים. רבות ייאמר וייכתב על האיש הנפלא ועל תרומתו לארצו שלו ולארצנו שלנו. כאן, בחרתי לשתף סיפור מעט אישי. לקראת צאתו של מרטין לתפקידו כשגריר בישראל פגשתיו בבית הלבן. הוא התלווה לנשיא קלינטון, ואני לשמעון פרס. על ההיסטוריה של מרטין למדתי מכתבה ארוכה שפרסם אבינועם בר-יוסף בממעריב. למדתי כי שם נעוריה של אימו: מלכה קורמן. כאשר קלינטון הסתודד עם פרס בארבע-עיניים, שאלתי את מרטין, אם מקום הולדתה של אימו מלכה הוא בעיר ראדום שבפולין. מרטין נראה המום מעט, "זה נכון. איך אתה יודע?" השבתי שרבים מבני ראדום היהודים נושאים את השם קורמן, וזה מקור הניחוש שלי. מרטין נדרך ודרש לדעת פרטים נוספים, לא מסיר את עיניו החקרניות מפני. גיליתי לו שסבי וסבתי גם הם תושבי ראדום, ואף שהתייצבו לחתונתם, כול אחד נושא בנפרד ובגאווה את שם המשפחה: קורמן. אינדיק הנרעש פסק בהתרגשות שאינה חזון נפרץ בחדר הסגלגל: "אתה ללא ספק שייך למשפחה שלי. תווי הפנים שלך, צורת הסנטר שלך… אני פשוט רואה את סבא ז"ל שלי מביט בי". לאחר שהתמקם במעון השגריר בהרצליה, מרטין תלה את תמונת סבו באחד החדרים, ומאז בכול ביקור שלי בביתו, מרטין כפה עלי להתייצב סמוך לתמונת הסב, כדי שכול מוזמני האירוע ישתכנעו שאני מתחזה כגיל, אך בעצם שייך למשפחת אינדיק. (פייסבוק, 25 ביולי 2024) יהי זכרו ברוך.

^{פברואר 2024}

לעיתים, גם חילונים גמורים ניצבים מול תופעות שמערערות את כפירתם בהיוותרות הנפש ובעולם הבא. בספרי "צומת טורונטו" מצוי פרק שעוסק באימי אביבה ז"ל וכותרתו "ממציאת לבן גיל". לֶבֶּן זה שוּוק בראשית ימיו בשם "איל", אך לא לזמן רב. התברר שקיימת חברה המוכרת מוצרי ילדים אשר לה זכות ראשונים על השם, ולכן "תנובה" נדרשה להחליף את שמו של הלֶבֶּן. אביבה, שניהלה בתפקידה כמזכירת מחלבת תנובה את ההתכתבות בפרשה, מיהרה להציע את השם "גיל". שם עליז שמותיר שני שלישים מהשם הקודם, וגם מדבר אל לבם של ילדים. הצעתה התקבלה. מאז שפרשה מן העולם, אביבה משקיפה ממרומים כיצד שארי בשרה מתעצלים להגן על זכויות היוצרים שלה ולהנחיל לציבור הישראלי את דבר תרומתה למיתוגו של המאכל האהוב. עוד בחייה, נאלצה לספוג את אדישות בעלה אליעזר נוכח הישגה המרשים. הוא התעקש שלא לנתק את הלֶבֶּן מן הביטוי שעשה בו שימוש יום-יומי. כשנשאל מה נשמע, התענג להשיב בחיוך גדול: "חרא בלֶבֶּן, רק בלי הלֶבֶּן". כך עד ה־8 בפברואר 2024. סעדתי ארוחת בוקר במסעדה יפואית. שאלתי את המלצר אם מגישים במקום יוגורט. הוא השיב שאין יוגורט אבל יש לבן גיל. אמרתי, מצוין, תביא. והוא הקשה, בטעם רגיל, תות או וניל? הופתעתי. לא ידעתי שהשם שהציעה אביבה מעטר עתה מוצרי לבן נוספים. איש לא פנה כדי לבקש את רשותה. השבתי למלצר שאני רוצה לבן רגיל כי ברגיל מתחבא עוד גיל. הוא לא התרשם מן ההתחכמות שלי ופנה למטבח. אני בינתיים עלעלתי בעיתון ועיני נחה על כותרת, "בית המשפט המחוזי הכריע: שני אנשים שונים יוכלו לטעון כי הם הצנחן השמאלי מהתצלום בכותל". לרגע הרהרתי שהשופט הנבון הפעיל את עילת הסבירות, אך מיד אחזה בי אימה כי הבנתי מדוע נעצר מבטי דווקא על כותרת זו. שילוב המקרים – פסיקת השופט והגילוי על אודות מגוון מותגי לבן גיל, הוא ללא ספק מסר ששיגרה אלי אביבה ז"ל מעולמות המתים: "יש ילדים שנאבקים ועושים הכול כדי להנציח את הוריהם. אבל אתה, לא נוקף אצבע כדי להגן על הקרדיט שמגיע לאימא שלך. תתבייש".

---

^{פייסבוק, פברואר 2023}

אבו עלא הלך השבוע לעולמו. פגשתי אותו לראשונה בליל החתימה הסודית על הסכם אוסלו. חלפו מאז כמעט שלושים שנה. הוא עמד בראש צוות המו"מ הפלסטיני מול מי שהפך לו ידיד אישי קרוב, אורי סביר ז"ל. לצד היותו נושא ונותן קשוח, אבו עלא הכיר בתבונת הפשרה. הוא ניחן בראייה אסטרטגית, ביצירתיות ובחוש הומור כובש לבבות. המנהיגים הישראלים שפגשוהו מצאו מולם פטריוט פלסטיני חכם הרואה את הפיוס עם ישראל כאינטרס עליון של עמו. ואכן, במרוצת השנים אבו עלא ניסה שוב ושוב לחלץ את תהליך השלום מקיפאונו. מפגשיי עמו התפרסו על פני שנים ארוכות. אחד הראשונים בהם התרחש בקהיר עוד טרם הותר לו לשוב מגלותו בטוניס לביתו באבו דיס. לאחר ששמעתיו בהזדמנות קודמת סח על געגועיו לניחוח הפרי של פלסטין, הבאתי לו הפעם שי – סלסלת פומלות מיריחו. המילים נעתקו מפיו של מנהל המו"מ חד הלשון. הוא אימץ את הסלסלה אל חזהו, שב ושאף לקרבו את בשומת הפרי, ליטף באצבעותיו את הקליפה הבשרנית ורק אחר רגע ארוך התעשת, העניק לי חיבוק וצחק: "רק אל תגיד לי שתמורת הפומלות תדרשו ממני פשרות נוספות". היה זה מאותם רגעים בהם הסכסוך המדמם בין עמינו מפנה מקום לסתם רגע אנושי. רגע שבלבי שלי מותיר תקווה שאפשר גם אחרת.

^{פייסבוק, 20 בדצמבר 2022}

הרגע בו ליאו מסי הניף את גביע העולם היה כל כך מרגש שאפילו חילונים גמורים התחילו להרהר שמא בכל זאת יש אלוהים. למסי עצמו לא היו שום ספקות: "ידעתי שאלוהים ייתן לי את הגביע". גם הפרשנים שלנו התחזקו ודיווחו מקטאר חצי מעולפים שהסגן של אלוהים, דייגו ארמנדו מראדונה ז"ל, צופה מאושר מלמעלה ביומו הגדול של מסי. ואני בעוונותיי לא פנוי לגבש את דעתי ולתרום לדיון התיאולוגי, האם יש או אין אלוהים והאם הסגן הבכיר שלו הוא כבר לא מראדונה אלא מסי. איני פנוי כי הדאגה לחולצתו של מסי שתלויה ממוסגרת בביתי גוזלת את כל מחשבותיי ומפילה עלי חרדה גדולה. עכשיו לאחר הניצחון ההיסטורי ערכה של החולצה ירקיע שחקים ואין ספק שתקרוץ לגנבים מסוגו של וינצ'נזו פרוג'ה (גנב את המונה ליזה). האם עד שבן גביר יעשה כאן סדר וישיב את הביטחון לערי ישראל מוטב שאחביא את החולצה הנדירה? אה, גילוי נאות – קיבלתי את חולצתו של מסי משר החוץ של ספרד, חאבייר סולאנה ומתנוססת עליה הקדשה של השחקן המופלא מכולם: "בחיבה, לאבי גיל – ליאו מסי". אני כבר לא זוכר איזה חלק של ירושלים נתתי לסולאנה בתמורה, אבל לעולם לא אשכח שזכיתי בחולצתו ובחיבתו של מסי.

^{פייסבוק, 12 ביולי 2022}

הדס קליין, העוזרת האישית של ארנון מילצ'ן סיפרה היום בעדותה בפרשת המתנות: "היה לנו נוהל קבוע לגבי תמונות שתלויות בבית ינאי, שהזוג נתניהו מגיע ארנון היה אומר 'מהר מהר להוריד את התמונות האחרות, של שמעון פרס ואחרות'". מסכן פרס, אבל זו לא הפעם הראשונה שרוצים להוריד את התמונה שלו. כאשר שחקן הכדורגל הנערץ איל ברקוביץ' הגיע ב־1996 לפגישה עם ראש הממשלה פרס, הזעקתי ללשכה את בני אליאב (באבו) שהיה אז בן 9 והעריץ את השחקן המהולל. הילד הנרגש הגיע לבוש במדי מכבי חיפה ולעת ערב זכה לקבל תמונה ממוסגרת חבוק מצדו האחד על ידי פרס ומצדו האחר על ידי ברקוביץ'. לאחר שהתעמק בתמונה, הילד שאל בהיסוס: "אבא, אתה יכול לבקש מהצלמים שיגזרו את שמעון מהתמונה?"

^{פייסבוק, 30 במאי 2022}

בין אלה שכבר קראו את ספרי החדש "צומת טורונטו", היו שביקשו לדעת מעט יותר על הקשר המוזר המתואר בספר בין שמעון פרס ואביבה גיל (אימא שלי). שתי דמויות חזקות ומובילות אלה היו לי מעין ראי כדי להביט בו ולהבין עד כמה אני עד דומם למהלכיהם של גדולי עולם, נגרר אחרי אלה שמטביעים חותמם על חיינו. בהשראתם ודמויות כמותם, יצאתי למסעי ההזוי כדי לנסות להפסיק מלהיות פקיד הציבור האפור העושה את דברו של שמעון פרס. כדי לא להסתפק בלהיות בנה נטול האמביציה של אביבה הגדולה מהחיים (שברשימת הישגיה גם מתן השם ללֶבֶּן שאתם נהנים ללגום: "לֶבֶּן גיל"). אז הנה מחומר גולמי שצילם בני באבו לקראת יום הולדתי ה־60.

^{(הסיפור משולב בספרי צומת טורונטו, הוצאת שתיים, 2022)}

השורה שנחרתה בזיכרוני מן השירות הצבאי לקוחה מפקודתו היבשה של רב-סרן ד"ר קלינסקי:
"אתה אורז לו את הגדם, ואני מטפל בהחייאה". וגם ממה שהוסיף לאחר שהבחין שאני קצת
מתמהמה: "וכדאי שתעבוד זריז, שנספיק לחזור לארוחת הבוקר. היום בתורנות המטבח
המילואימניק הרומני שעושה פרנץ'-טוסט".

השחר טרם עלה. לאור פנסי האמבולנס הצבאי טיפלנו באיש המיליציה הנוצרית, בעלי בריתנו
בלבנון. האומלל דרך בטעות על מוקש נעל שחבריו הטמינו. הימים היו ימי "מבצע ליטני". צה"ל
פלש במרץ 1978 לדרום לבנון כדי לפגוע בבסיסי הטרור שמהם יצאו מחבלים פלסטינים
לפיגועים רצחניים בשטח ישראל. גויסתי כחובש מילואים צעיר, ועם הצוות הרפואי שאליו
סופחתי התמקמנו בבית החולים של העיירה השיעית תבנין. מדי פעם הוזעקנו לטפל בפצועים
בשטח. פגיעתם של מוקשי הנעל הייתה אכזרית ותבעה בדרך כלל את אחת מרגליו של הנפגע.
המוקשים הוטמנו ללא סימון, ועקב כך היו תאונות רבות. עתה רכנתי מעל גופו המפויח של
הפצוע, מתקשה להתעלם מצחנת הכוויות, מהדק את חוסם העורקים ומגיר נוזלי חיטוי על קרעי
הבשר והעצם המנותצת, שהשתלשלו מן הברך. "מה קורה לך? זה לא ט"ו בשבט, תפסיק להשקות לו את הגדם ," נזף בי ד"ר קלינסקי, "המסכן תכף טובע בתוך ים הפולידין שאתה שופך עליו."

קורס החובשים הצבאי נכפה עליי. כאשר בחנתי לראשונה את תכולתו של תרמיל החובש, כמעט
התעלפתי למראה המכשירים והתחבושות מבשרי הרעה. בהמשך נחרדתי לגלות שהכלבים,
שהשתובבו בעליצות בבסיס ההדרכה, נושאים על כרסם צלקות טריות שאוחו בתפירה גסה, לאחר
שאזמל המנתחים נבר בקרבם בסדרת האימון שנערכה לרופאי המילואים.

השירות בלבנון אילץ אותי לתרגם לשפת מעשה את שיעורי החובשות התיאורטיים. בהדרגה
התגברתי על החרדות שגררתי עמי עוד מימי הקורס. כאשר הוטל עליי בפעם הראשונה להחדיר
עירוי לזרועו של פצוע אמיתי, אחד המקומיים, ניסיתי להתחמק והסברתי שאני עדיין ירוק ולא
ממש מנוסה. ד"ר קלינסקי הגיב בחוסר סבלנות: "מתי אתה חושב שתהיה לך הזדמנות טובה יותר
לתרגל על רטוב את מה שלימדו אותך בקורס?"

לא מצאתי טיעון נגד, ובכל זאת, חשתי רע. ניסיתי להקל את נקיפות המצפון בהשקעת יתר
חביבות כלפי הלבנונים, שהגיעו כדי למצוא מרפא אצל הרופאים הישראלים ששמעם כנשמות
טובות וכעושי נסים פשט בכל רחבי ארץ הארזים.

לקראת סוף חודש יוני תם המבצע, והודיעו לנו שתוך עשרים וארבע שעות אנחנו מתפנים חזרה
הביתה. סייעתי להעמיס על המשאית את הציוד הכבד שהבאנו עמנו מהימ"ח במחנה דוד, ולאחר שסיימתי לארוז את חפציי האישיים, גיליתי שנותרו לי שעתיים פנויות עד מועד היציאה חזרה
לגבול. החלטתי לנצל את הזמן ולבקר במצודה הצלבנית שניצבה לא רחוק מבית החולים. מראה
המצודה העתיקה גירה את דמיוני כל תקופת שהותי בתבנין, אבל נגררתי אחרי חבריי ליחידה
שהעדיפו לנצל את השעות הפנויות למסעות קניות בשווקים ההומים של עיר החוף צור. עכשיו
הייתה לי הזדמנות אחרונה לבקר בה.

את המצודה הקים בשנת 1105 הוגו, נסיך הגליל הצלבני, כדי להגן על נתיב הדרכים העתיק שבין
צור לדמשק. שוטטתי אל בארות המים העמוקות שנחצבו בחצר ואל מנהרה מסתורית, ששומר
המקום גילה לי את מקומה ושטרם נחשפה לכל אורכה. השומר ידע לספר שקברו של הנסיך הוגו
נמצא בנצרת, ושכדאי שאציץ בו בהזדמנות אחרי שאשוב לישראל. אהבתי את הרעיון, הוקסמתי
מהסיפורים, ולא הבחנתי שמחוגיו של שעון הרולקס המזויף שקניתי בצור עצרו מלכת. כשהגעתי
חזרה לבית החולים, השיירה כבר נטשה.

התרוצצתי בפניקה במסדרונות, עד שנתקלתי בכרים אל-ח'ורי, מורה לאנגלית, בן לעדה
הנוצרית, שבנו הצעיר סלאח החלים אצלנו מניתוח התוספתן. התחננתי שיעזוב הכול וייקח אותי
במכוניתו אל מעבר הגבול בשער פטמה כדי שאחצה למטולה. כרים, איש רזה, שעינו הבריאה
שופעת טוב לב, ועינו האחרת, פגועת הגרענת, נטולת מבע, נעתר ואמר שאכן הכי בטוח בשבילי
זה לחזור לישראל. הוא הביט בי בעינו האחת בדאגה והצהיר בחגיגיות שאם צריך, הוא לא יהסס
להקריב את חייו וחיי משפחתו למעני, והכול בגלל היחס האנושי הנפלא שנתתי לבנו סלאח.

יצאנו לדרך בטנדר הטויוטה הישן של כרים, אך החשכה שירדה בינתיים הרתיעה אותו
מלהתקרב אל הגבול. העברנו את הלילה בביתו שבכפר ברעשית. גם למחרת הפחד לא נטש את
כרים. כשלחצתי ואמרתי שעליי לשוב לישראל, הוא השיב שנמלך בדעתו, וכעת הוא משוכנע
שהכי בטוח בשבילי זה להמתין בביתו לצבא הישראלי, שבוודאי יחזור בקרוב למלחמה נוספת, ואז
אחבור אליהם בלי לקחת סיכונים מיותרים, "ועד שהם יבואו – מה רע לך פה?"

לא ידעתי אם זו שאלה רטורית או שאלה הממתינה למענה, אבל שתקתי כי ממילא לא הייתה לי
דעה נחרצת. בילדותי השקפתי במשך שעות ארוכות ממרפסת ביתי בחיפה אל לובן צוק ראש
הנקרה, המשתפל ביופיו אל הים. ציירתי בדמיוני תמונות מופלאות על העולם שמסתתר מאחורי
הצוק הלבן, והרהרתי בדברי אביו של חבר כי הכול עולה שם חצי. והנה אני שם, כאילו במצוותם
של חלומות שעומדים על זכותם להתגשם.

כרים הוביל אותי לעליית הגג הקטנה של ביתו והודיע שכאן יהיה משכני הקבוע. הוא שאל
בנימה מעשית אם ביכולתי לתרום לכלכלת הבית. אמרתי שיש לי רישיון לנהיגה במשאית,
שהתפרנסתי כמדריך במערת הנטיפים שבבית שמש, שאני חובש, ושגם שימשתי רפתן בקיבוץ
אשלי הדרום. פניו של כרים אורו, והוא סיכם בנימה תכליתית: "טייב. יש לנו פרה חולבת".
כך נקבע שאהיה אחראי למשק החלב של המשפחה. הסידור נראה לי הוגן, וגם החיים בברעשית
התגלו כנעימים. הפרה, שהייתה נטולת שם משלה ונקראה "בקרה", כלומר "פרה", הלכה
והתרגלה אליי. המלצתי לכרים שנעניק לפרה שם משלה, "מה דעתך על השם דייזי או דולי?"
שאלתי. "אולי מגי? "

כרים היסס. "עניין השמות רגיש בכפר, צריך לבחור שם ערבי, אבל כזה שלא יפגע בשיעים,
שהם הרוב אצלנו" .
"עזיזה", הצעתי.
"עזיזה זה שם יפה שלא ירגיז אף אחד", אמר כרים בסיפוק.

אני כמובן לא חשפתי בפניו את מקור ההשראה לשם זה: עזית הכלבה הצנחנית.
בארון הספרים בביתו של כרים מצאתי מדף שלם של ספרים באנגלית. ספרי ילדים שכרים
החזיק לצורכי עבודתו בבית הספר וספרים על מרקסיזם ומטריאליזם היסטורי, וביניהם גם ספרו
של שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והמדינית של קרל מרקס". כרים הסביר שהספר, למרות
שמחברו ציוני, מוערך מאוד בקרב החוגים הפרוגרסיביים בעולם הערבי. אחרי שסיימתי לקרוא
את הטקסטים העיוניים, שאת מרביתם כבר קראתי בעבר, פניתי לקריאת ספרי הילדים. את חלקם החמצתי בילדותי, ושמחתי על ההזדמנות להשלים את החסר. זכרתי מאמר מלומד, שהדגיש את
חשיבותה של ספרות ילדים לפיתוחה של אינטליגנציה רגשית, ובברעשית השתכנעתי עד מהרה
שהכלל תופס גם עבור הקורא המבוגר.

את גרסת הילדים של "רובינזון קרוזו" הותרתי לסוף רשימת הקריאה מתוך חשש, שהתגלה
כמוטעה, שספר זה ישרה עליי עצב. לא נותרתי משועמם גם לאחר שסיימתי את הקריאה בו.
כרים, שהיה מנוי ותיק של הספרייה העירונית בצור, דאג עבורי לאספקה שוטפת של ספרות
אנגלית. בשעות הפנאי הרבות שעמדו לרשותי סייעתי לסלאח עם שיעורי הבית, התקדמתי יפה
בכתיבת רומן ביכורים, וגם שיפרתי את הערבית הבסיסית שרכשתי בתיכון. הארוחות שהוגשו
בביתו של כרים היו מענגות במיוחד: ירקות הבלאדי שטעמם עסיסי ועמוק, הדובדבנים החושניים
שהבשילו בסוף חודש מאי, גבינת הלבנה בתוספת שום שכרים נהג להביא מעיירת הנוצרים ג'יזין,
וכמובן הפיתות החמימות שנאפו על הטבון שבחצר ביד הקסם של הינד, רעייתו שחורת השיער
ועדינת המראה של כרים.

כדי לא לעורר חשדות, התעקש כרים שאשליך את דסקית הזיהוי הצבאית שעל צווארי אל
מעמקי באר המים הסמוכה לביתו. סוכם גם ששמי יהיה סמיר אל-ח'ורי, קרוב משפחה רחוק
שנולד וגדל באמריקה, ולכן הערבית שבפיו אינה מושלמת. סלאח הקטן הוקסם מהעבר האמריקאי שלי והדביק לי את הכינוי "מקדונלד". הכינוי אומץ בהדרגה על ידי כל בני הכפר, שהתייחסו
בהערכה רבה לרוחב לבו של כרים שהעניק בית חם לבן משפחה די רחוק וקצת מוזר.
בערבים, לאחר שהתנומה נפלה על סלאח, כרים ורעייתו היו מזמינים אותי לצפות עמם
בטלוויזיה. הינד, שהייתה ממונה על השלט-רחוק, ידעה לנחש במדויק מתי להתנתק מתחנה אחת
ולזפזפ אל התחנה הבאה. כללי הכנסת האורחים הכתיבו להתעכב גם על שידורי החדשות
מישראל. כרים נהג לומר שהפוליטיקאים בכל מקום דומים, "אלה שאצלכם ואלה שאצלנו הולכים
לפוליטיקה בשביל הכסף".

הינד נהגה להשאיר לבעלה את התחום הפוליטי, עד שערב אחד, כאשר מנחם בגין נראה על
המסך, וכרים חזר על אמירתו הקבועה, היא הגיבה לפתע: "אתה טועה, כרים. אצלנו בלבנון זה
בשביל הכסף. בישראל המנהיגים מוותרים על הכסף. הם בשביל האידיאל. בגין היה יכול לעשות
הרבה כסף אם היה הולך לביזנס ולא לפוליטיקה. רק שהאידיאל שלו מוביל למלחמות". כרים
הביט לעברי, ממתין שאכריע בין שניהם. חששתי לנקוט צד במחלוקת המשפחתית, והשבתי
בשאלה: "על פי הספרים שמצאתי אצלך, אתה ודאי רואה את התמונה מהזווית המרקסיסטית".
הינד חייכה: "כאשר הכרנו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, הוא היה קומוניסט שרוף". לא
התאפקתי ושאלתי: "ומה הוא עכשיו?" כרים מיהר להשיב: "עכשיו אני הבעל של הינד, האבא של
סלאח ומורה לאנגלית. לא יותר ולא פחות".

הינד, שלא הסתירה את שביעות רצונה מהדירוג שזכתה לו, חזרה להקשות עליי: "אז מה אתה
חושב, מקדונלד, על ההבדל בין המנהיגים שלנו?" אמרתי שנראה לי שכל המנהיגים מוצאים
בפוליטיקה מגרש משחקים נפלא כדי להתחרות, לנצח ולזכות בהכרה. אבל אין ספק שהם גם
רוצים לעשות טוב לעמם". הינד נתנה בי מבט מלא חמלה: "אם הם רוצים לעשות טוב, אז למה הם
עושים מלחמות? הם בכוונה פותחים פצעים שטמונים עמוק בנשמה שלנו, כדי שלא נסתדר אחד
עם השני. כאן בכפר אני מכירה זוגות שהאבות שלהם החליטו על חתונתם. תתפלא, אבל ככל
שהשנים חלפו, פרחה אהבה בין בני הזוג. השידוך הכפוי פצע בראשית הדרך את לבם של חלק מן
הצעירים הללו, אך הזמן ריפא את הפצעים. והחיים המשותפים יצרו עולם חדש: בית, ילדים,
דאגות, שמחות". כרים התערב והכריז בחיוך: "אחרי שמקדונלד בלע את כל המדף עם הספרים על
מרקס, הוא לא צריך להיות מופתע שההוויה קובעת את האהבה". הינד התעלמה מן ההתחכמות
של בעלה והמשיכה בשלה: "כולם מבינים שאסור לחטט בפצע הזה שקבור עמוק בנשמה".
ביקשתי להיות בטוח שאני מבין את כוונתה של הינד: "האם החתונה הכפויה היא משל למשהו?"
הינד השיבה בקול רך: "כן, כן, גם עמים שונים עם היסטוריה קשה, כמו אצלנו בלבנון ואצלכם
בפלסטין, שנגזר עליהם לחיות יחד, יכולים עם השנים להתרגל אחד לשני. לחיות בלי להרוג אחד
את השני. אבל המנהיגים שלנו מחטטים בפצע בכוונה. כדי שלא יגליד".

השעות הארוכות שביליתי בשדות המרעה שאליהם הובלתי את עזיזה אִפשרו לי להרהר בדבריה
של הינד. לעתים חשבתי שהניסיון שלי בברעשית מלמד שאולי ניתן לחיות ללא פגיעתו הרעה של
הפצע שעליו דיברה. אך ככל שנסחפתי בדמיוני לעולמות שאין בהם לאומים ומדינות, ונותרים רק
בני אדם, כך עלו בי געגועים אל השבט, הדגל וההמנון. ייסורי מצפון פקדו אותי מדי פעם, שמא
בלבנון לא עמדתי בציפיות שהמדינה תלתה בי. התקשיתי להכריע אם האשמה על שנשכחתי
בתבנין מוטלת רק עליי, או שיש לחלוק את האחריות לכך גם עם מפקדיי. בכל מקרה, כדי לפצות
על רשלנותי כחייל, הטלתי על עצמי לבצע פרויקט לאומי: מתן שמות עבריים לכל יישובי דרום
לבנון. כרים השיג עבורי את מפת האזור, ואני גיירתי בשקדנות כפר אחר כפר, כותב את שמם
העברי במפה לצד השם הערבי. כך למשל, ברעשית הפכה לצור-בראשית, נבטיה לנווה-בתיה.
ובינ ת-ג'בייל לב ת-תל. לא היה לי ספק שלא ירחק היום, וממשלת ישראל תמצא תועלת במלאכה
החלוצית שעמסתי על כתפיי בהתנדבות .

---

הלכתי והתרגלתי לשגרת חייו של הכפר, אך כפי שכרים חזה, לא חלפו יותר מארבע שנים וצה"ל
חזר ללבנון, והפעם במלחמת שלום הגליל. לאחר שהטנקים סיימו לשעוט ברחובה הראשי של
ברעשית, הרמקולים קראו לכל הגברים להיאסף בחצר בית הספר .
ניגשתי אל חייל שעטה על כתפיו דרגות סרן ונראה לי בוגר מחבריו, ואמרתי לו, ""אני ישראלי.
לא לבנוני ולא פלסטיני".
"אז למה אתה כאן בכפר מבלה עם כל המחבלים האלה?" גיחך הקצין.
"איחרתי למשאית שיצאה מתיבנין בסוף המבצע הקודם".

"שמעתם את המחבל הזה, חבר'ה? הוא מתעקש שצה"ל שכח אותו בלבנון. שהוא משלנו".
"אתם לא שומעים שאני מדבר עברית?" התחננתי בייאושי לקול צחוקם הפרוע של החיילים.
"אז מה אם אתה מדבר עברית. כל מחבל שני מדבר עברית", פסק הקצין והורה לאזוק את ידיי.
ליתר ביטחון, אחד החיילים שאל את הצעיר שלצדי, "מה השם של זה?" הלה השיב ללא היסוס,
"מקדונלד". נוכח מבטו המופתע של הישראלי, מיהר להוסיף: "יעני, סמיר א ל-ח'ורי".

החיילים ריכזו בנפרד את הצעירים שזיהו כפלסטינים, ואני ביניהם. הם איימו שאם לא נודה
שאנחנו משתייכים לאש"ף, נשלם ביוקר. אף אחד לא רצה לחטוף מכות, וכולם הודו. כך גם
כשנשאלנו על הכשרתנו כמחבלים. כולם התוודו שעברו אימונים צבאיים כהכנה לביצוע פעולות
טרור בשטח ישראל. שמעתי את אחד הנחקרים מספר שעבר קורס בהפעלת מרגמות בבסיס
אימונים בבולגריה. אמרתי שגם אני נשלחתי לאותו מקום כדי לעבור קורס חובשים. רשמו לי
בטוש אדום על גב החולצה: "אש"ף. קורס חובשים. בולגריה", קשרו לי פלנלית על העיניים,
הידקו אזיקי פלסטיק על מפרקי הידיים והעלו אותי על אוטובוס ששם פעמיו דרומה לישראל, אל
בית הכלא מגידו.

במגידו חיכיתי בסבלנות להזדמנות לחשוף את זהותי האמיתית. הייתי בטוח שהפתעת שובי מן
המתים תזכה אותי בקבלת פנים נרגשת. שהעיתונים יבקשו לראיין אותי, שאחרי שאקבל מדים
נקיים ומגוהצים, הרמטכ"ל יציג אותי בפני ראש הממשלה ורעייתו, ושאולי אף אקבל הצעה
רצינית למקום משוריין בשורותיה של אחת המפלגות. כשגוסטב לרסן, איש הצלב האדום, בא
לבקר, סיפרתי לו מי אני. הוא בדק בניירותיו, גירד בראשו ואמר בנימוס שלצערו אני טועה.
לדבריו, השמות הערביים מורכבים ומבלבלים מאוד, ולכן הדרך הבדוקה לזהות אדם היא
באמצעות מספר העציר שצה"ל נתן לו. זה שלי מלמד שאני חבר אש"ף מכפר ברעשית, וששמי
סמיר מקדונלד.

בינתיים התברר שהחוק הבין-לאומי אוסר להחזיק את עצירי מגידו על אדמת ישראל וכי יש
לכולאם בלבנון. עד מהרה הובילו אותנו האוטובוסים צפונה, אל מכלאות שהוקמו ליד הכפר
אנצאר. לאחר שהות של חודש במחנה אנצאר שוחררתי, חופשי לנפשי על אדמת לבנון. ריחות
השתן והליזול עלו באפי גם מעברה האחר של גדר התיל. צעדתי כשעתיים בשדות חיטה מוריקים
עד לשוק של נבטיה, מזמזם לעצמי את מנגינת השיר "על הדרך, על הדרך, נערה בדד עמדה", אך
מחליף את המילים ל"נווה בתיה, נוות בתיה, את חכי לי ואחזור". השוק באותו היום, יום שני, היה
שוקק מאדם. נתקלתי באיברהים, נהג חייכן שפרק אבטיחים מפוספסים ממשאיתו. שאלתי לאן
מועדות פניו. הוא השיב במאור פנים: "בינת ג'בייל". החירות שלה זכיתי עוררה בי פרץ משובה
ושאלתי: "האם תסכים בדרכך לבת-תל לסטות מעט ולהקפיץ אותי לצור בראשית. אשלם עבור
הנסיעה כשנגיע". איברהים ניער את ראשו, הצביע על אוזנו כדי לסמן ששמיעתו לקויה וביקש
שאחזור על דבריי. הפעם נקבתי בשמם הערבי של הכפרים, ואיברהים, שכנראה שמח לגלות
ששמיעתו שבה להיות תקינה, נענה ברצון ואף דחה את הצעתי שאשלם לו: "תעזור לי עם
האבטיחים. זה יותר ממספיק".

התרגשותי גאתה כאשר נקשתי על דלת בית האבן. כרים יצא אליי ואמר שזה מאלוהים ופרץ
בבכי. חיבקתי אותו ובכיתי גם אני. בעודנו אחוזים איש בזרועות חברו, חשתי על כתפי את ראשה
הכבד של עזיזה, מאושרת על שובי ותוהה כמוני אם הדמעות שבעיניי הן של עצב או של שמחה .

---