הטענה שהסכם אוסלו הוביל לאסון ה-7 באוקטובר היא הסחת דעת פוליטית: הכשל האסטרטגי העמוק נוצר לאורך שנים של חבלה שיטתית באופק המדיני בידי ממשלות ימין, שהזינו קיצוניות במקום לבלום אותה.
לקריאת המאמר
קטגוריה: מאמרים אחרי 7 באוקטובר
-
אוסלו וה-7 באוקטובר
-
גבולות קבע עכשיו
הרגע הגיאו־פוליטי הנוכחי הוא תזמון אופטימלי – אולי אחרון – "לחתוך עסקה" מיטבית. כך, הדילמה האמיתית שתוצב בפני הציבור הישראלי אינה "מדינה פלסטינית – כן או לא?" אלא "גבולות קבע – כן או לא?" כך גם תוגדר כראוי ההבחנה בפוליטיקה הישראלית בין שני מחנות: האחד תומך בהמשך הכיבוש, הבידוד המדיני, והמלחמות האין־סופיות; השני תומך בכינון גבולות מוכרים – שיקנו ביטחון ושגשוג, ירחיבו את מעגל השלום ויבטיחו את אופייה היהודי של ישראל.
-
השביעי באוקטובר ומחנה השלום הישראלי
מאמר בעקבות ספרם של עינת וילף ועדי שורץ – "שיבה באוקטובר"
חשיבות ספרם של וילף ושוורץ חורג ממשימתם לנפץ את אשליות השמאל לגבי התודעה הפלסטינית. תהליך "ההתפכחות" המרתק שמשתקף בספר מוליך אל הדילמה הקריטית בה מצוי מחנה השלום הישראלי עכשיו. הניתוח שמציעים הכותבים יכול לתמוך בשתי מסקנות מנוגדות: האחת – יש להטמיע את הלקחים שנלמדו כדי לתקן את המסלול המוביל להסדר המבוסס על חלוקת הארץ. השנייה – יש לנטוש את רעיון חלוקת הארץ. שורה אחת בספר מגלה שבסוגיה זו אין תמימות דעים בין הכותבים. נאמר שעינת סבורה "שישראל צריכה לבקש שלום ולרדוף אותו בכל עת", בעוד שעדי סבור "שלעת הזאת, יש להתרכז בהבטחת קיומנו".
לקריאה -
למה חסים על חייו של האייתוללה?
במכת הפתיחה הישראלית חוסלו מפקדים איראניים מן הדרג הצבאי הבכיר, אך המנהיג העליון והאייתוללות שלצדו, לא נכללו ברשימת היעדים. גיבורי ספרי החדש "תקוות הלווייתן" לא היו חסים על חייו של האייתוללה. להיפך – האיום בחיסולו של חמינאי היה המרכיב המרכזי באסטרטגיה שלהם. למרות שמדובר בפרוזה, שבה אני מניח לגיבורי הספר "לזרום" כאוות נפשם, דומני שהשיח המדומיין שמופיע בספר רלוונטי למצבנו.
לקריאת המאמר
לקריאת הפרק הראשון ב"תקוות הלווייתן" -
"ניסיתי ונכשלתי". המילים שלא נשמע מראש ממשלה
בניגוד למציאות האכזרית, דפי הספר מתירים להשתעשע בחלומות. למי שכותב פרוזה מותר להפליג על כנפי הדמיון – וכך עשיתי בספרי החדש: "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". באחת הסצנות, ראש ממשלה ישראלי אומר את מילות הקסם: "נכשלתי, איני יכול יותר". הוא מסביר בין היתר, "רציתי להשפיע על דרכה של ישראל. ניסיתי, ונכשלתי. לא די להגיד: אני אחראי לכישלון, צריך לתרגם את האחריות למעשה, ללכת הביתה. גיליתי שאני לא מנהיג מספיק מוצלח כדי להוביל את ישראל לעתיד שהיא כל כך ראויה לו’”.
עד כאן הפנטזיה. לרגע היא נשמעת הגיונית – אך זהו רגע קצר וחולף. המציאות הצינית חזקה אפילו מההיגיון.
-
20 שנה למותו של ערפאת: בחלומותיו ראה עלה של זית לצד חיסול ישראל
כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר? (הארץ – 18 בנובמבר 2024)
-
הרחקת מועד הבחירות קונה זמן יקר לאופוזיציה
הזמן שנתניהו קנה כדי להבטיח את המשך שלטונו הוא גם הזמן בו האופוזיציה יכולה להתעשת ממחדליה שלה. כניסת סער לממשלה מעניקה שהות לבחון מדוע האופוזיציה כשלה עד עתה בהפלת הממשלה. (וואלה – 1 באוקטובר, 2024)
לקריאת המאמר
-
הפקרת החטופים – בכוונה או בשוגג
סתירה הפנימית באופן הגדרת הממשלה את מטרות הלחימה הייתה גלויה לעין, אך הלם האסון הנורא הקשה על רבים לבטא את תחושת ניגוד העניינים שבין מדיניות הממשלה לבין מאוויי המשפחות האומללות. (וואלה – 8 בספטמבר, 2024)
-
להתגרות דווקא עכשיו באיראן?
השעון לאסון מתקתק, אבל ייתכן שנתניהו זיהה כאן הזדמנות חד-פעמית להסיר את האיום האיראני. השיטה: לפגוע בטהראן באופן שלא ישאיר לאייתוללות ברירה אלא להגיב בחריפות, עד שישראל, מצידה, תשיב ביד קשה אף יותר. ארה"ב תיגרר להגביר את מעורבותה – ונדמה שעל זה רה"מ בונה. (וואלה – 5 באוגוסט, 2024)
לקריאת המאמר
-
החלטת הכנסת המתנגדת להקמת מדינה פלסטינית היא אצבע בעין לארה"ב
קואליציית נתניהו לא ספרה את ביידן, התעלמה מהסיוע העצום שהגיש לישראל, זלזלה בבקשותיו ומייחלת לניצחונו של טראמפ. אם יחסינו עם ארצות הברית יוסיפו להתנהל תוך לקיחת הימורים שחצניים על תוצאות הבחירות שם, דינם להידרדר, גם אם טראמפ ינצח בבחירות. (מעריב – 24 ביולי, 2024) -
המרכז כבר לא יכול למסמס את הסוגיה הגורלית ביותר לעתידנו — הסכסוך
חובה על המרכז הישראלי להבהיר את תפישתו ביחס לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים — גם אם יאבד את תיוגו כמרכז. (הארץ – 9 ביוני, 2024)
-
המלחמה בחמאס חשפה את הכשל במערכת היחסים בין הצבא למדינה
ממשלות נוטות להגדיר יעדים בשפה עמומה. כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ"ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע. (מעריב – 8 מאי, 2024)
-
לא ניצחון ולא מוחלט: זה בסך הכל עוד סבב מול עזה, ולא האחרון
הטראומה של 7 באוקטובר סייעה לדחוק את המציאות המרה, אך אין בכוחה לשנותה: המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, מוטב שנתנער מאשליות ומסיסמאות ריקות מתוכן ונעניק קדימות לפדיון שבויים. (וואלה – 6 מאי 2024)
-
ישראל צריכה לאמץ תפישת ביטחון חדשה
(מאמר משותף עם עמי אילון).
למרות שהציבור בשל למנהיגות המתווה באומץ תפישת ביטחון לאומית מעודכנת, מנהיגות שכזו טרם הופיעה. כל אלה השואפים להדיח את ראש הממשלה חייבים להבהיר לא רק כיצד יירשו את כיסאו, אלא גם כיצד יחליפו את תפישת הביטחון הלאומי של נתניהו, שהתנפצה, בתפישה שמספקת מענה לאתגרים ולהזדמנויות שלפנינו. (הארץ – 25 אפריל, 2024)
לקריאת המאמר -
מה מכשיר את הרמטכ"ל להבין את סינוואר?
האיום על קיומה הפיזי של ישראל מאז ראשית ימיה הקנה למערכת הביטחון דומיננטיות, ועודד את גלישתה אל עולמות שבהם היא נעדרת יתרון יחסי. כמו כל ארגון, גם הצבא – הנהנה מיוקרה ציבורית וממשאבים רבים – נוטה לפלוש אל תחומים האמורים להיות תחת אחריות אזרחית. במרוצת השנים, קציני צה"ל הבכירים השואפים להיות "ראש גדול" נסחפו לעסוק במדיניות, בדיפלומטיה ובהסברה. (וואלה – 10 אפריל, )2024
לקריאת המאמר
אבי גיל 