הנעליים של סבתא אסתר

סיפור ליום העצמאות

הדברים שמסופרים כאן נוגעים בשלוש נשים שמחוברות בקשרי משפחה ומנותקות בדרכים אחרות. כדי למנוע בלבול הנה הן: אסתר קורמן – הסבתא, מרים קורמן – הבת, אביבה קורמן – הנכדה (כלומר, אביבה היא הבת של מרים והנכדה של אסתר). לאחר הבהרת פרטים אלה ניתן לגשת ישירות אל החלטתה של מרים קורמן לסיים שלוש שנים של אלמנות, ובכך לאלץ את בתה הבכורה לחפש לעצמה קורת גג חדשה.

מרים, שכיעורה נתפס חידתי נוכח יופייה השופע של בתה, הייתה נחושה לגרור אל החופה את ד"ר אלכס שאנן. אופיו התלותי, שהתעצם ככל שמחלת העיניים בה לקה הלכה וגזלה את מאור עיניו, לא הותיר לו סיכוי לסטות מן הנתיב שפילסה עבורו רעייתו לעתיד. לימים, כאשר גויס כרופא לחיל הים הישראלי, מרים התענגה לצעוד ברחובות העיר שלובת זרוע עמו במדיו הלבנים. עיניה הקטנות, שנחבאו בין לחייה התפוחות, זהרו באושר ובהתרסה – הנה לכם, אלמנה גוצה וכעורה שכמוני השיגה לעצמה שידוך מושלם. בפני חברותיה התגאתה שהגבר הנצוד אינו סתם דוקטור. טרם שעלה ארצה השלים את לימודיו באוניברסיטה היוקרתית של פראג, הוא גבוה, קרח, מרכיב משקפיים. סממנים מובהקים של איש יציב ומשכיל שיודע את דרכו.

מרים לא היססה לשגר איתותים בוטים אל בתה אביבה. היא נהגה להשעין את כף ידה על משקוף דלת חדרה של אביבה, מותניה רחבות ורגליה דקות, מטופפת בנעלה הימנית בפעימות קצובות על אחד האריחים המצוירים, "את בת 20, את חברה בהגנה והשלייגרים האלה הרי רוצים שתהיה לנו עצמאות. אז למה שלא תנסי גם את להיות עצמאית".

מרים התגוררה בדירה צנועה בבניין בן שלוש קומות ברחוב יל"ג שבחיפה. אימהּ, אסתר קורמן, השקיעה בנכס זה את כל החסכונות שצברה עד עלייתה מפולין. חלק מדירות הבניין שימשו את בני המשפחה וחלקן האחר הושכרו לצורך פרנסתם.

כדי להמחיש את רצינות המסרים ששיגרה אל בתה, החלה מרים לערום בחדרה של אביבה את ספרי הרפואה של בעלה הטרי. היא תרצה זאת בכך שאין בדירה מקום פנוי אחר, מה גם ש"לא רחוק היום וחדר זה יהפוך לחדר העבודה של אלכס".

הרמזים העבים עשו את שלהם ואביבה ארזה את חפציה ועברה להתגורר עם סבתא אסתר. קודם שטרקה את הדלת בפני אימהּ, שהתקשתה להסתיר את קורת רוחה, השליכה אביבה מן החלון את ספריו של הפולש. הוא הפנה אל בתו החורגת את עיניו החולות, האישונים שהתגלו מבעד לעפעפיו המרפרפים נראו ספק תכולים ספק שקופים. אביבה לא טרחה לנחש מה התמונה שעיניים פגומות אלה מציירות במוחו. הוא מצץ בהשלמה את מקטרתו ופנה לחצר לאסוף את ספריו.

את החום והאהבה שחסכה מרים מאביבה בתה, העניקה לה במנות גדושות סבתא אסתר. השתיים נקשרו זו לזו, חושפות את מסתורי ליבן, מתייעצות, דנות בחדשות היום וגם חולקות רכילות מסעירה על דיירי הבניין. סבתא אסתר ניסתה לרכך את זעמה של אביבה, "מרים היא הבת שלי וכואב לי הלב שהחיים עשו אותה מרשעת. היא התאלמנה בגיל צעיר. קשה לה. היא מאוד מזיעה בלחות של חיפה, והיא גם מקנאה בך. את כל כך יפה והיא, מה לעשות, מכוערת. היא חוששת שתנסי לפתות את אלכס". אביבה גיחכה, "לפתות את העיוור שלה. חסר לה בורג. הוא לא מגיע לקרסוליים של הפייטרים מההגנה שרצים אחרי ואני מגרשת כמו זבובים".

סבתא אסתר הפצירה בנכדתה לספר לה עוד ועוד על עלילותיה בהגנה. כאשר אביבה סיפרה על חילופי אש עם ערביי ואדי רושמיה בהם השתתפה כרובאית, אסתר הגיבה בהפתעה, "איך זה שהערבים האלה יכולים לכוון רובה, הרי לכולם שם יש טרכומה". היא נתמלאה גאווה כאשר אביבה התחזתה לאחות והצטרפה לצוות רפואי שקיבל אישור מן הבריטים להגיש סיוע במחנה המעצר בעתלית. הייתה זו דרך ליצור קשר ישיר עם קרובי משפחה שנעצרו על ידי שלטונות המנדט בדרכם ארצה. מרים ביקשה מבתה לשאול את אחד העצורים, משולם קורמן, מתי יחזיר ההלוואה שקיבל מסבתא אסתר טרם שזו עלתה ארצה. לשאלתה של אביבה, סירבה אסתר לאשר שהלוואה כזו אכן ניתנה, או שניתנה ולא הוחזרה, ובכל מקרה הפצירה בנכדתה לא לעורר את הנושא בביקוריה בבית המעצר.

במוצאי שבת של הכ"ט בנובמבר סבתא אסתר ואביבה נצמדו יחדיו אל רדיו הטלפונקן הגדול שאסתר הביאה עמה מפולין ואשר פיאר בהדרו את השידה בסלון. שידור ההצבעה הדרמטית בעצרת האו"ם מילא את הבניין כולו. קריאת אופן הצבעתן של המדינות השונות בקע מכול דירה ונישא מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה. צווחות הגיל של השתיים הצטרפו לשאגת השמחה העצומה שבקעה מן הבניין ומן הבתים הסמוכים. אסתר זינקה אל זרועותיה של אביבה מפילה אל השטיח את ספל התה ואת עוגת הפירורים שהיו מונחים על השולחן הסלוני שעמד בדרכה. השתיים התחבקו והתייפחו ואסתר קוננה כמה חבל שליבו החולה של בעלה המנוח לא המשיך לפעום עוד קצת, עד שיספיק לחזות בהתגשמות חלומו הגדול.

אביבה השתחררה ראשונה מן הלפיתה ההדדית. סבתא אסתר קבעה, "את תצאי עכשיו לרקוד עם הצעירים". אביבה הנהנה, "קבעתי עם עמנואל. אם ההצבעה תהיה בעדנו, הוא ימתין לי בקפה עטרה". אסתר ידעה על הרומן שלבלב בין נכדתה לטייס הצעיר בעל פני התינוק הרכים אשר הוכשר להפעיל את אחד ממטוסי האוסטר־אוטוקרט שמוסדות היישוב רכשו לקראת הבאות. "אני מרשה לך לבגוד בי עם עמנואל. הוא בחור מתוק ואני יודעת שתתחתני איתו". אביבה פנתה לעטות על עצמה את שמלת הקפלים הלבנה שאהבה, וכאשר הפריחה באוויר נשיקת פרידה, סבתא אסתר עצרה בעדה, "אני זקנה מידי בשביל לרקוד ברחובות". היא רכנה וחלצה את נעליה מושיטה אותן אל נכדתה, "תרקדי הלילה בנעליים שלי. שתינו מספר 38. כך תתני לי להרגיש שגם אני חוגגת".

אביבה היססה לרגע ואז הנהנה בראשה ודחקה את כפות רגליה לנעליה של אסתר. היו אלה נעליים כבדות מעור עמיד בצבע אפור בסגנון מארי־ג'יין. שתי רצועות אבזם הידקו את אחיזתה של הנעל במעלה הקרסול והסוליה העבה מנעה החלקה והבטיחה יציבות. בראותה את נכדתה נטועה בנעליה שלה, סבתא אסתר הצמידה נפעמת את שתי כפות ידיה אל לוח ליבה, "אביבל'ה, הלב רוקד לי בתוך החזה. לעולם לא אצליח לגמול לך על האושר שאת מעניקה לי הלילה".

אביבה חייכה ויצאה לדרכה. סמוך לשיחים שסימנו את גבולות הבניין היא חלצה את נעליה של סבתא אסתר, טמנה אותם בינות לענפים שמשתרכים על האדמה והניחה על רגליה את נעלי הסלינגבקס האלגנטיות שרכשה בחנות "דן גבריאלי" שברחוב הרצל. היו אלה נעליים עשויות מבד קל בצבע לבן בעלות עקב נמוך, פתוחות מאחור עם רצועה אדומה עדינה מעל הקרסול.

עמנואל הופתע מעט כשסיפרה בחיוך שובה לב כיצד הפרה את הבטחתה לסבתא אסתר, אך כאשר חוללו יחד עם ההמונים ברחבת בית הקרנות הוא הנהן בהסכמה כאשר צחקקה אל אוזנו, "הזקנה בבית מאושרת, וגם אני מאושרת לרקוד איתך בנעליים נוחות". עמנואל חיזק את אחיזתו באביבה ונשק על לחייה.

לאחר הכרזת העצמאות, אביבה גויסה לחיל השלישות שעסק בבניית התשתית המנהלתית של צה"ל. הצבא העמיד לרשותה חדר מגורים בתל אביב לא רחוק מבסיס צריפין הסמוך בו שירתה. אביבה נשאבה במהלך היום אל העבודה הצבאית הקדחתנית, ובלילות, אל חיי החברה השוקקים של תל אביב. היא מיעטה לבקר בחיפה ואת סבתא אסתר פגשה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק לאחר שבועות ארוכים שלא התראו. עמנואל הובא לקבורה לאחר שהתרסק עם מטוסו כאשר הצניח מזון לתושבי ירושלים הנצורים. אסתר איבדה ממשקלה ונראתה כפופה וחיוורת. היא הסבירה לנכדתה המודאגת, "זה הלב. במשפחה שלנו לא מתים מסרטן, מתים מהלב".

ואכן בחלוף חודשיים אביבה הוזעקה לבית החולים רמב"ם בחיפה. היא הגיעה במדי צבא והצטרפה לבני המשפחה שהתאספו סביב מיטתה של אסתר. זו הייתה מונחת מצומקת בין הסדינים הלבנים, והכרתה מעורפלת. לאחר שפקדו אותה שני התקפי לב רצופים, הרופאים העריכו ששעותיה ספורות. בני המשפחה סיפרו כי ברגעים הקצרים שפקחה את עיניה, היא לחשה, "איפה אביבל'ה?"

לאחר כשעה לצדה של אסתר הדוממת, יצאה אביבה לעשן במסדרון, אך מייד נקראה לשוב. נאמר לה שאסתר התעוררה מעלפונה ושוב שאלה, "איפה אביבל'ה?"

כאשר מבטה של אסתר פגש את נכדתה, הזקנה פקדה בקול שהפתיע בצלילותו, "כולם לצאת. רק אביבל'ה נשארת איתי". בני המשפחה מיהרו למלא את מבוקשה ואסתר סימנה לה באצבעה להתקרב. היא המתינה עד שחשה את לחייה של אביבה נוגעת בלחייה שלה, ואז לחשה, "כשרקדת בנעליים שלי, עשית אותי מאושרת. בבוקר, כאבו לי השרירים ברגליים, כאילו אני זו שרקדתי". אביבה פרצה בבכי, "אל תבכי אביבל'ה. יעשו לי הלוויה יפה, ואם תלכי פה ושם בנעליים שלי, אז אני לא ממש מתה".

***