מקדונלד בדרום לבנון

^{(הסיפור משולב בספרי צומת טורונטו, הוצאת שתיים, 2022)}

השורה שנחרתה בזיכרוני מן השירות הצבאי לקוחה מפקודתו היבשה של רב-סרן ד"ר קלינסקי:
"אתה אורז לו את הגדם, ואני מטפל בהחייאה". וגם ממה שהוסיף לאחר שהבחין שאני קצת
מתמהמה: "וכדאי שתעבוד זריז, שנספיק לחזור לארוחת הבוקר. היום בתורנות המטבח
המילואימניק הרומני שעושה פרנץ'-טוסט".

השחר טרם עלה. לאור פנסי האמבולנס הצבאי טיפלנו באיש המיליציה הנוצרית, בעלי בריתנו
בלבנון. האומלל דרך בטעות על מוקש נעל שחבריו הטמינו. הימים היו ימי "מבצע ליטני". צה"ל
פלש במרץ 1978 לדרום לבנון כדי לפגוע בבסיסי הטרור שמהם יצאו מחבלים פלסטינים
לפיגועים רצחניים בשטח ישראל. גויסתי כחובש מילואים צעיר, ועם הצוות הרפואי שאליו
סופחתי התמקמנו בבית החולים של העיירה השיעית תבנין. מדי פעם הוזעקנו לטפל בפצועים
בשטח. פגיעתם של מוקשי הנעל הייתה אכזרית ותבעה בדרך כלל את אחת מרגליו של הנפגע.
המוקשים הוטמנו ללא סימון, ועקב כך היו תאונות רבות. עתה רכנתי מעל גופו המפויח של
הפצוע, מתקשה להתעלם מצחנת הכוויות, מהדק את חוסם העורקים ומגיר נוזלי חיטוי על קרעי
הבשר והעצם המנותצת, שהשתלשלו מן הברך. "מה קורה לך? זה לא ט"ו בשבט, תפסיק להשקות לו את הגדם ," נזף בי ד"ר קלינסקי, "המסכן תכף טובע בתוך ים הפולידין שאתה שופך עליו."

קורס החובשים הצבאי נכפה עליי. כאשר בחנתי לראשונה את תכולתו של תרמיל החובש, כמעט
התעלפתי למראה המכשירים והתחבושות מבשרי הרעה. בהמשך נחרדתי לגלות שהכלבים,
שהשתובבו בעליצות בבסיס ההדרכה, נושאים על כרסם צלקות טריות שאוחו בתפירה גסה, לאחר
שאזמל המנתחים נבר בקרבם בסדרת האימון שנערכה לרופאי המילואים.

השירות בלבנון אילץ אותי לתרגם לשפת מעשה את שיעורי החובשות התיאורטיים. בהדרגה
התגברתי על החרדות שגררתי עמי עוד מימי הקורס. כאשר הוטל עליי בפעם הראשונה להחדיר
עירוי לזרועו של פצוע אמיתי, אחד המקומיים, ניסיתי להתחמק והסברתי שאני עדיין ירוק ולא
ממש מנוסה. ד"ר קלינסקי הגיב בחוסר סבלנות: "מתי אתה חושב שתהיה לך הזדמנות טובה יותר
לתרגל על רטוב את מה שלימדו אותך בקורס?"

לא מצאתי טיעון נגד, ובכל זאת, חשתי רע. ניסיתי להקל את נקיפות המצפון בהשקעת יתר
חביבות כלפי הלבנונים, שהגיעו כדי למצוא מרפא אצל הרופאים הישראלים ששמעם כנשמות
טובות וכעושי נסים פשט בכל רחבי ארץ הארזים.

לקראת סוף חודש יוני תם המבצע, והודיעו לנו שתוך עשרים וארבע שעות אנחנו מתפנים חזרה
הביתה. סייעתי להעמיס על המשאית את הציוד הכבד שהבאנו עמנו מהימ"ח במחנה דוד, ולאחר שסיימתי לארוז את חפציי האישיים, גיליתי שנותרו לי שעתיים פנויות עד מועד היציאה חזרה
לגבול. החלטתי לנצל את הזמן ולבקר במצודה הצלבנית שניצבה לא רחוק מבית החולים. מראה
המצודה העתיקה גירה את דמיוני כל תקופת שהותי בתבנין, אבל נגררתי אחרי חבריי ליחידה
שהעדיפו לנצל את השעות הפנויות למסעות קניות בשווקים ההומים של עיר החוף צור. עכשיו
הייתה לי הזדמנות אחרונה לבקר בה.

את המצודה הקים בשנת 1105 הוגו, נסיך הגליל הצלבני, כדי להגן על נתיב הדרכים העתיק שבין
צור לדמשק. שוטטתי אל בארות המים העמוקות שנחצבו בחצר ואל מנהרה מסתורית, ששומר
המקום גילה לי את מקומה ושטרם נחשפה לכל אורכה. השומר ידע לספר שקברו של הנסיך הוגו
נמצא בנצרת, ושכדאי שאציץ בו בהזדמנות אחרי שאשוב לישראל. אהבתי את הרעיון, הוקסמתי
מהסיפורים, ולא הבחנתי שמחוגיו של שעון הרולקס המזויף שקניתי בצור עצרו מלכת. כשהגעתי
חזרה לבית החולים, השיירה כבר נטשה.

התרוצצתי בפניקה במסדרונות, עד שנתקלתי בכרים אל-ח'ורי, מורה לאנגלית, בן לעדה
הנוצרית, שבנו הצעיר סלאח החלים אצלנו מניתוח התוספתן. התחננתי שיעזוב הכול וייקח אותי
במכוניתו אל מעבר הגבול בשער פטמה כדי שאחצה למטולה. כרים, איש רזה, שעינו הבריאה
שופעת טוב לב, ועינו האחרת, פגועת הגרענת, נטולת מבע, נעתר ואמר שאכן הכי בטוח בשבילי
זה לחזור לישראל. הוא הביט בי בעינו האחת בדאגה והצהיר בחגיגיות שאם צריך, הוא לא יהסס
להקריב את חייו וחיי משפחתו למעני, והכול בגלל היחס האנושי הנפלא שנתתי לבנו סלאח.

יצאנו לדרך בטנדר הטויוטה הישן של כרים, אך החשכה שירדה בינתיים הרתיעה אותו
מלהתקרב אל הגבול. העברנו את הלילה בביתו שבכפר ברעשית. גם למחרת הפחד לא נטש את
כרים. כשלחצתי ואמרתי שעליי לשוב לישראל, הוא השיב שנמלך בדעתו, וכעת הוא משוכנע
שהכי בטוח בשבילי זה להמתין בביתו לצבא הישראלי, שבוודאי יחזור בקרוב למלחמה נוספת, ואז
אחבור אליהם בלי לקחת סיכונים מיותרים, "ועד שהם יבואו – מה רע לך פה?"

לא ידעתי אם זו שאלה רטורית או שאלה הממתינה למענה, אבל שתקתי כי ממילא לא הייתה לי
דעה נחרצת. בילדותי השקפתי במשך שעות ארוכות ממרפסת ביתי בחיפה אל לובן צוק ראש
הנקרה, המשתפל ביופיו אל הים. ציירתי בדמיוני תמונות מופלאות על העולם שמסתתר מאחורי
הצוק הלבן, והרהרתי בדברי אביו של חבר כי הכול עולה שם חצי. והנה אני שם, כאילו במצוותם
של חלומות שעומדים על זכותם להתגשם.

כרים הוביל אותי לעליית הגג הקטנה של ביתו והודיע שכאן יהיה משכני הקבוע. הוא שאל
בנימה מעשית אם ביכולתי לתרום לכלכלת הבית. אמרתי שיש לי רישיון לנהיגה במשאית,
שהתפרנסתי כמדריך במערת הנטיפים שבבית שמש, שאני חובש, ושגם שימשתי רפתן בקיבוץ
אשלי הדרום. פניו של כרים אורו, והוא סיכם בנימה תכליתית: "טייב. יש לנו פרה חולבת".
כך נקבע שאהיה אחראי למשק החלב של המשפחה. הסידור נראה לי הוגן, וגם החיים בברעשית
התגלו כנעימים. הפרה, שהייתה נטולת שם משלה ונקראה "בקרה", כלומר "פרה", הלכה
והתרגלה אליי. המלצתי לכרים שנעניק לפרה שם משלה, "מה דעתך על השם דייזי או דולי?"
שאלתי. "אולי מגי? "

כרים היסס. "עניין השמות רגיש בכפר, צריך לבחור שם ערבי, אבל כזה שלא יפגע בשיעים,
שהם הרוב אצלנו" .
"עזיזה", הצעתי.
"עזיזה זה שם יפה שלא ירגיז אף אחד", אמר כרים בסיפוק.

אני כמובן לא חשפתי בפניו את מקור ההשראה לשם זה: עזית הכלבה הצנחנית.
בארון הספרים בביתו של כרים מצאתי מדף שלם של ספרים באנגלית. ספרי ילדים שכרים
החזיק לצורכי עבודתו בבית הספר וספרים על מרקסיזם ומטריאליזם היסטורי, וביניהם גם ספרו
של שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והמדינית של קרל מרקס". כרים הסביר שהספר, למרות
שמחברו ציוני, מוערך מאוד בקרב החוגים הפרוגרסיביים בעולם הערבי. אחרי שסיימתי לקרוא
את הטקסטים העיוניים, שאת מרביתם כבר קראתי בעבר, פניתי לקריאת ספרי הילדים. את חלקם החמצתי בילדותי, ושמחתי על ההזדמנות להשלים את החסר. זכרתי מאמר מלומד, שהדגיש את
חשיבותה של ספרות ילדים לפיתוחה של אינטליגנציה רגשית, ובברעשית השתכנעתי עד מהרה
שהכלל תופס גם עבור הקורא המבוגר.

את גרסת הילדים של "רובינזון קרוזו" הותרתי לסוף רשימת הקריאה מתוך חשש, שהתגלה
כמוטעה, שספר זה ישרה עליי עצב. לא נותרתי משועמם גם לאחר שסיימתי את הקריאה בו.
כרים, שהיה מנוי ותיק של הספרייה העירונית בצור, דאג עבורי לאספקה שוטפת של ספרות
אנגלית. בשעות הפנאי הרבות שעמדו לרשותי סייעתי לסלאח עם שיעורי הבית, התקדמתי יפה
בכתיבת רומן ביכורים, וגם שיפרתי את הערבית הבסיסית שרכשתי בתיכון. הארוחות שהוגשו
בביתו של כרים היו מענגות במיוחד: ירקות הבלאדי שטעמם עסיסי ועמוק, הדובדבנים החושניים
שהבשילו בסוף חודש מאי, גבינת הלבנה בתוספת שום שכרים נהג להביא מעיירת הנוצרים ג'יזין,
וכמובן הפיתות החמימות שנאפו על הטבון שבחצר ביד הקסם של הינד, רעייתו שחורת השיער
ועדינת המראה של כרים.

כדי לא לעורר חשדות, התעקש כרים שאשליך את דסקית הזיהוי הצבאית שעל צווארי אל
מעמקי באר המים הסמוכה לביתו. סוכם גם ששמי יהיה סמיר אל-ח'ורי, קרוב משפחה רחוק
שנולד וגדל באמריקה, ולכן הערבית שבפיו אינה מושלמת. סלאח הקטן הוקסם מהעבר האמריקאי שלי והדביק לי את הכינוי "מקדונלד". הכינוי אומץ בהדרגה על ידי כל בני הכפר, שהתייחסו
בהערכה רבה לרוחב לבו של כרים שהעניק בית חם לבן משפחה די רחוק וקצת מוזר.
בערבים, לאחר שהתנומה נפלה על סלאח, כרים ורעייתו היו מזמינים אותי לצפות עמם
בטלוויזיה. הינד, שהייתה ממונה על השלט-רחוק, ידעה לנחש במדויק מתי להתנתק מתחנה אחת
ולזפזפ אל התחנה הבאה. כללי הכנסת האורחים הכתיבו להתעכב גם על שידורי החדשות
מישראל. כרים נהג לומר שהפוליטיקאים בכל מקום דומים, "אלה שאצלכם ואלה שאצלנו הולכים
לפוליטיקה בשביל הכסף".

הינד נהגה להשאיר לבעלה את התחום הפוליטי, עד שערב אחד, כאשר מנחם בגין נראה על
המסך, וכרים חזר על אמירתו הקבועה, היא הגיבה לפתע: "אתה טועה, כרים. אצלנו בלבנון זה
בשביל הכסף. בישראל המנהיגים מוותרים על הכסף. הם בשביל האידיאל. בגין היה יכול לעשות
הרבה כסף אם היה הולך לביזנס ולא לפוליטיקה. רק שהאידיאל שלו מוביל למלחמות". כרים
הביט לעברי, ממתין שאכריע בין שניהם. חששתי לנקוט צד במחלוקת המשפחתית, והשבתי
בשאלה: "על פי הספרים שמצאתי אצלך, אתה ודאי רואה את התמונה מהזווית המרקסיסטית".
הינד חייכה: "כאשר הכרנו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, הוא היה קומוניסט שרוף". לא
התאפקתי ושאלתי: "ומה הוא עכשיו?" כרים מיהר להשיב: "עכשיו אני הבעל של הינד, האבא של
סלאח ומורה לאנגלית. לא יותר ולא פחות".

הינד, שלא הסתירה את שביעות רצונה מהדירוג שזכתה לו, חזרה להקשות עליי: "אז מה אתה
חושב, מקדונלד, על ההבדל בין המנהיגים שלנו?" אמרתי שנראה לי שכל המנהיגים מוצאים
בפוליטיקה מגרש משחקים נפלא כדי להתחרות, לנצח ולזכות בהכרה. אבל אין ספק שהם גם
רוצים לעשות טוב לעמם". הינד נתנה בי מבט מלא חמלה: "אם הם רוצים לעשות טוב, אז למה הם
עושים מלחמות? הם בכוונה פותחים פצעים שטמונים עמוק בנשמה שלנו, כדי שלא נסתדר אחד
עם השני. כאן בכפר אני מכירה זוגות שהאבות שלהם החליטו על חתונתם. תתפלא, אבל ככל
שהשנים חלפו, פרחה אהבה בין בני הזוג. השידוך הכפוי פצע בראשית הדרך את לבם של חלק מן
הצעירים הללו, אך הזמן ריפא את הפצעים. והחיים המשותפים יצרו עולם חדש: בית, ילדים,
דאגות, שמחות". כרים התערב והכריז בחיוך: "אחרי שמקדונלד בלע את כל המדף עם הספרים על
מרקס, הוא לא צריך להיות מופתע שההוויה קובעת את האהבה". הינד התעלמה מן ההתחכמות
של בעלה והמשיכה בשלה: "כולם מבינים שאסור לחטט בפצע הזה שקבור עמוק בנשמה".
ביקשתי להיות בטוח שאני מבין את כוונתה של הינד: "האם החתונה הכפויה היא משל למשהו?"
הינד השיבה בקול רך: "כן, כן, גם עמים שונים עם היסטוריה קשה, כמו אצלנו בלבנון ואצלכם
בפלסטין, שנגזר עליהם לחיות יחד, יכולים עם השנים להתרגל אחד לשני. לחיות בלי להרוג אחד
את השני. אבל המנהיגים שלנו מחטטים בפצע בכוונה. כדי שלא יגליד".

השעות הארוכות שביליתי בשדות המרעה שאליהם הובלתי את עזיזה אִפשרו לי להרהר בדבריה
של הינד. לעתים חשבתי שהניסיון שלי בברעשית מלמד שאולי ניתן לחיות ללא פגיעתו הרעה של
הפצע שעליו דיברה. אך ככל שנסחפתי בדמיוני לעולמות שאין בהם לאומים ומדינות, ונותרים רק
בני אדם, כך עלו בי געגועים אל השבט, הדגל וההמנון. ייסורי מצפון פקדו אותי מדי פעם, שמא
בלבנון לא עמדתי בציפיות שהמדינה תלתה בי. התקשיתי להכריע אם האשמה על שנשכחתי
בתבנין מוטלת רק עליי, או שיש לחלוק את האחריות לכך גם עם מפקדיי. בכל מקרה, כדי לפצות
על רשלנותי כחייל, הטלתי על עצמי לבצע פרויקט לאומי: מתן שמות עבריים לכל יישובי דרום
לבנון. כרים השיג עבורי את מפת האזור, ואני גיירתי בשקדנות כפר אחר כפר, כותב את שמם
העברי במפה לצד השם הערבי. כך למשל, ברעשית הפכה לצור-בראשית, נבטיה לנווה-בתיה.
ובינ ת-ג'בייל לב ת-תל. לא היה לי ספק שלא ירחק היום, וממשלת ישראל תמצא תועלת במלאכה
החלוצית שעמסתי על כתפיי בהתנדבות .

הלכתי והתרגלתי לשגרת חייו של הכפר, אך כפי שכרים חזה, לא חלפו יותר מארבע שנים וצה"ל
חזר ללבנון, והפעם במלחמת שלום הגליל. לאחר שהטנקים סיימו לשעוט ברחובה הראשי של
ברעשית, הרמקולים קראו לכל הגברים להיאסף בחצר בית הספר .
ניגשתי אל חייל שעטה על כתפיו דרגות סרן ונראה לי בוגר מחבריו, ואמרתי לו, ""אני ישראלי.
לא לבנוני ולא פלסטיני".
"אז למה אתה כאן בכפר מבלה עם כל המחבלים האלה?" גיחך הקצין.
"איחרתי למשאית שיצאה מתיבנין בסוף המבצע הקודם".

"שמעתם את המחבל הזה, חבר'ה? הוא מתעקש שצה"ל שכח אותו בלבנון. שהוא משלנו".
"אתם לא שומעים שאני מדבר עברית?" התחננתי בייאושי לקול צחוקם הפרוע של החיילים.
"אז מה אם אתה מדבר עברית. כל מחבל שני מדבר עברית", פסק הקצין והורה לאזוק את ידיי.
ליתר ביטחון, אחד החיילים שאל את הצעיר שלצדי, "מה השם של זה?" הלה השיב ללא היסוס,
"מקדונלד". נוכח מבטו המופתע של הישראלי, מיהר להוסיף: "יעני, סמיר א ל-ח'ורי".

החיילים ריכזו בנפרד את הצעירים שזיהו כפלסטינים, ואני ביניהם. הם איימו שאם לא נודה
שאנחנו משתייכים לאש"ף, נשלם ביוקר. אף אחד לא רצה לחטוף מכות, וכולם הודו. כך גם
כשנשאלנו על הכשרתנו כמחבלים. כולם התוודו שעברו אימונים צבאיים כהכנה לביצוע פעולות
טרור בשטח ישראל. שמעתי את אחד הנחקרים מספר שעבר קורס בהפעלת מרגמות בבסיס
אימונים בבולגריה. אמרתי שגם אני נשלחתי לאותו מקום כדי לעבור קורס חובשים. רשמו לי
בטוש אדום על גב החולצה: "אש"ף. קורס חובשים. בולגריה", קשרו לי פלנלית על העיניים,
הידקו אזיקי פלסטיק על מפרקי הידיים והעלו אותי על אוטובוס ששם פעמיו דרומה לישראל, אל
בית הכלא מגידו.

במגידו חיכיתי בסבלנות להזדמנות לחשוף את זהותי האמיתית. הייתי בטוח שהפתעת שובי מן
המתים תזכה אותי בקבלת פנים נרגשת. שהעיתונים יבקשו לראיין אותי, שאחרי שאקבל מדים
נקיים ומגוהצים, הרמטכ"ל יציג אותי בפני ראש הממשלה ורעייתו, ושאולי אף אקבל הצעה
רצינית למקום משוריין בשורותיה של אחת המפלגות. כשגוסטב לרסן, איש הצלב האדום, בא
לבקר, סיפרתי לו מי אני. הוא בדק בניירותיו, גירד בראשו ואמר בנימוס שלצערו אני טועה.
לדבריו, השמות הערביים מורכבים ומבלבלים מאוד, ולכן הדרך הבדוקה לזהות אדם היא
באמצעות מספר העציר שצה"ל נתן לו. זה שלי מלמד שאני חבר אש"ף מכפר ברעשית, וששמי
סמיר מקדונלד.

בינתיים התברר שהחוק הבין-לאומי אוסר להחזיק את עצירי מגידו על אדמת ישראל וכי יש
לכולאם בלבנון. עד מהרה הובילו אותנו האוטובוסים צפונה, אל מכלאות שהוקמו ליד הכפר
אנצאר. לאחר שהות של חודש במחנה אנצאר שוחררתי, חופשי לנפשי על אדמת לבנון. ריחות
השתן והליזול עלו באפי גם מעברה האחר של גדר התיל. צעדתי כשעתיים בשדות חיטה מוריקים
עד לשוק של נבטיה, מזמזם לעצמי את מנגינת השיר "על הדרך, על הדרך, נערה בדד עמדה", אך
מחליף את המילים ל"נווה בתיה, נוות בתיה, את חכי לי ואחזור". השוק באותו היום, יום שני, היה
שוקק מאדם. נתקלתי באיברהים, נהג חייכן שפרק אבטיחים מפוספסים ממשאיתו. שאלתי לאן
מועדות פניו. הוא השיב במאור פנים: "בינת ג'בייל". החירות שלה זכיתי עוררה בי פרץ משובה
ושאלתי: "האם תסכים בדרכך לבת-תל לסטות מעט ולהקפיץ אותי לצור בראשית. אשלם עבור
הנסיעה כשנגיע". איברהים ניער את ראשו, הצביע על אוזנו כדי לסמן ששמיעתו לקויה וביקש
שאחזור על דבריי. הפעם נקבתי בשמם הערבי של הכפרים, ואיברהים, שכנראה שמח לגלות
ששמיעתו שבה להיות תקינה, נענה ברצון ואף דחה את הצעתי שאשלם לו: "תעזור לי עם
האבטיחים. זה יותר ממספיק".

התרגשותי גאתה כאשר נקשתי על דלת בית האבן. כרים יצא אליי ואמר שזה מאלוהים ופרץ
בבכי. חיבקתי אותו ובכיתי גם אני. בעודנו אחוזים איש בזרועות חברו, חשתי על כתפי את ראשה
הכבד של עזיזה, מאושרת על שובי ותוהה כמוני אם הדמעות שבעיניי הן של עצב או של שמחה .