השימוש במושג "אחריות מיניסטריאלית" נועד בדרך כלל להפיל אשמה על שר בעקבות פשלה שביצעו עובדיו. אותו היגיון מחייב אותי להתעלם מדעותיי הקדומות ולשבח את שרת התחבורה על התפקוד העילאי של עובדיה.

ב־13 בפברואר 2025, נלהב לקראת המסע הצפוי לאי קפלוניה, התייצבתי בסוכנות השכרת הרכב בפיראוס. הפקיד היווני ביקש לראות את רישיון הנהיגה שלי. כאשר הצגתי את ההעתק המודפס שנשלח אליי מאגף הרישוי, הוא נענע בראשו בשלילה. ניסיתי להסביר שהמסמך תקף, אך זכיתי למענה חד: "אין פלסטיק – אין אוטו".

ניגשתי מאוכזב לנמל. המעבורת הראשונה שעמדה לצאת הפליגה אל האי הסמוך אגינה. רכשתי כרטיס, ולהפתעתי גיליתי אי משובב נפש, שבתקופת החורף – לשמחתי – גם היה נטול תיירים. לעת ערב, בטברנה מקומית, למדתי שבעוד אגינה נהנית משמים בהירים, את קפלוניה תקפה סערה קשה – שיטפונות, מפולות סלעים וחסימות כבישים. בחדשות דווח על אומללים שנותרו לכודים והמתינו לצוותי חילוץ.

אותו ערב, כשהרהרתי בגורלי הטוב, כלל לא העליתי בדעתי כי לא יד המזל שיחקה לטובתי, אלא שכלם הטוב ורגישותם של אנשי משרד התחבורה. רק היום אני מבין את מה שנעלם מבינתי חודשים ארוכים: נפלה בחלקו של משרד התחבורה משימה עגומה שאין בה תהילה, ובכל זאת המשרד נושא בה במסירות – כיצד למנוע מנהגים ישראלים מזדקנים לעשות בושות לעצמם ולמדינתם בחו"ל.

מהידוע הוא שכאשר אדם מזדקן, כשירותו כנהג הולכת ופוחתת: הידרדרות קוגניטיבית, האטה משמעותית בזמן התגובה ועוד תופעות קשות. נהיגה בסביבה לא מוכרת בחו"ל אף מחריפה את הסיכון לתאונה.

רבים מן הקשישים מסרבים להודות שאיכות נהיגתם נפגמה; אחרים אף אינם מודעים לעובדת חיים עגומה זו. כאן משרד התחבורה ואגף הרישוי נכנסים לפעולה תוך הפגנת שאר־רוח, אמפתיה, התמדה ויצירתיות. הם חוסכים מן הקשישים את חוויית הנהיגה הטראומטית בחו"ל באמצעות אי־אספקת רישיון הפלסטיק.

בעוד משרד התחבורה נוהג בי בהתחשבות, נמנע מלהטיח בי את האמת המרה על פגעי הגיל, ותחת זאת משגר אליי רמזים עדינים – אני, ברוב אטימותי, שבתי והתעקשתי לקבל את רישיון הפלסטיק.

טרם מלאו לי שבעים (ינואר 2025), מיהרתי לשלם באינטרנט 254 ₪ כדי לחדש את רישיון הנהיגה. השיבו לי: "הרישיון יישלח בתוך 30 יום". מאחר שהרישיון המובטח לא הגיע, התקשרתי מספר פעמים, מסרב להבחין במדיניות ההתשה הנאורה שננקטת כלפיי.

משהסיקו שאני גם עקשן וגם קשה תפיסה, הופעלה כלפיי טקטיקה משודרגת. אמרו לי: "תפנה לקבל כפל רישיון", ואף ביקשו שאציין באיזה משרד רישוי קרוב לביתי ארצה לקבל את המסמך הגואל. רשמתי: רמת גן. כתבו לי: "משך הטיפול בפנייתך עשוי להימשך עד 45 ימים לכל היותר". ואז גם עדכנו: "רישיונך הועבר להדפסה. בהגעתו לסניף המבוקש יצרו עמך קשר טלפוני. נשמח לשמוע את דעתך על מילוי הטופס".

עליי להתוודות שמילוי הטופס עורר בי ריגושים מענגים שהזכירו נשכחות מימי עלומי. החלטתי שלא לרשום את הדברים במפורש כדי לא להביך את הפקידים, אך הדפסתי לעצמי כמה טפסים כדי למלאם באותם מקרים שבהם הטסטוסטרון נעלם לחלוטין מעורקיי.

מאחר שמשרד הרישוי ברמת גן לא התקשר אליי, פניתי והסברתי שרישיון הפלסטיק נחוץ לנסיעתי הקרובה לחו"ל. אמרו לי: "תמלא שוב בקשה לכפל רישיון ותמתין 45 ימים נוספים". במהלכם, כנראה בעקבות דיון בדרג מיניסטריאלי בכיר, הוחלט שיש להטיח בפניי את האמת המעיקה באופן בוטה מהנהוג. ואכן כתבו לי שבקשתי לכפל רישיון "נדחתה", משום שפנייתי טופלה כבר בעבר.

גם רמז עבה זה לא חדר את חומת אטימותי, ושוב התלוננתי. קיבלתי מענה: "הרישיון יועבר בשבועות הקרובים לסניף רמת גן. יש להמתין לקבלת טלפון מהסניף". התשובה המעודדת עוררה בי אושר כה רב עד כי לא עמדתי בפיתוי והתענגתי במילוי אחד הטפסים ששמרתי מן ההתנסות הקודמת.

שוב חלפו 45 הימים ללא שיחת טלפון מרמת גן.

ספרתי עשרה חודשים מאז ששילמתי עבור חידוש הרישיון. לבושתי, עדיין לא הבנתי את המסר שמשרד התחבורה ניסה ברוב אדיבותו לשגר אליי. תכננתי לנסוע בסוכות ליוון ורציתי לשכור רכב. חבר אמר לי שבתשלום נוסף אפשר לזרז את קבלת רישיון הפלסטיק. מיהרתי לשלם 23 ₪ אגרת כפל רישיון נהיגה, ועוד 276 ₪ כדי שהרישיון ימתין לי תוך 24 שעות בשדה התעופה.

הרישיון המזורז לא המתין לי בשדה התעופה – "בגלל החג". מי יודע מאיזו תאונת דרכים נוראה הצילו אותי הפעם הנשמות הטובות שמגינות עליי.

במבט לאחור, אני מבין לליבם של הפקידים שאין שיעור לרגישותם ולאורך רוחם. עליהם להתמודד עם המוני קשישים כמותי שמתקשים להבין את המסר המעודן שמועבר אליהם – ומוטמע אפילו בכתובת המיילים הנשלחים אליהם: DoNotReply@gov.il.
אז הנה הצעת ייעול: לאנשים קשיי הבנה כמוני, שגם רמז זה אינו מובן להם, עדיף לשלוח את המיילים מכתובת אחרת:  Lech-Tizdayen@gov.il.

להורדת PDF של הסיפור

בתקשורת דווח כי יאיר נתניהו זעם על ההחלטה למנות את עו"ד איתי אופיר לתפקיד הפצ"ר, בין היתר בשל היותו בוגר קרן וקסנר. ספרי החדש, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט" (פיקשן), נוגע גם בטענות המופנות כלפי הקרן ובוגריה שלפיהן הם פועלים כדיפ סטייט (ג"נ: אני בוגר הקרן).

בספרי נשמעים גם דבריו של פרופסור מזדקן: "דמוקרטיה אמיתית בנויה על איזונים בין רשויות. המנהל הציבורי הוא רשות הכרחית דווקא משום שאינה פועלת על סמך דעת הרוב, אלא על סמך דעת החוק, המקצועיות, הממלכתיות והשכל הישר".

כחומר למחשבה, הנה קטע מעובד משיחה בנושא בין ראובן גנור, אחד מגיבורי הספר, המשמש כיועצו של ראש הממשלה, לבין שרית ברנע, בוגרת קרן וקסנר.

—

ראובן גנור: "השיחה בינינו נשארת רק בינינו. רציתי שתספרי לי על התקופה שלך בקרן וקסנר. אני שוקל להציג מועמדות. העבודה במשרד ראש הממשלה מתישה, ולא אהיה שם לנצח. יש כמובן גם לחצים של בני המשפחה שרוצים לראות אותי יותר בבית".

שרית ברנע נשמעה נלהבת לספר בשבחי הקרן והלימודים שהיא מאפשרת בבית הספר לממשל על שם קנדי: "אתה לומד אצל המוחות הכי מבריקים בעולם. אנשים שהם אלופים בצד התיאורטי אבל גם עתירי ניסיון בעבודה במשרות בכירות במערכות הממשלתיות. זה שילוב מנצח. אתה פוגש שם סטודנטים מדהימים מרחבי העולם, ויוצר קשרים אישיים שמשרתים אותך לתמיד".

גנור: "נשמר הקשר גם עם חברי הקבוצה מישראל?"

ברנע: "בוודאי. החברות שנוצרת בתוך הקבוצה הישראלית היא נכס של ממש. האנשים שיהיו פזורים בעמדות קריטיות במערכת הממשל שלנו – הופכים להיות חברים שלך. כאלה שאין בעיה להרים אליהם טלפון הביתה. חוויית הלימודים המשותפת יוצרת מין דבק שמחבר את כולם – גם את מי שלמד לפניך וגם את מי שילמד אחריך".

גנור: "אתם ממשיכים להיפגש גם אחרי השיבה ארצה?"

ברנע: "בהחלט, הקרן מקפידה לקיים מפגשים שאליהם מוזמנים כל הבוגרים, ונוצרת תחושת שייכות – משפחת הוקסנרים – רשת של קשרים שנפרשת לאורך ולרוחב. אז אני ממש ממליצה".

גנור: "תגידי שרית, אין סכנה שקהילת בוגרי וקסנר תגלוש לכיוון של דיפ סטייט? שהזנב יכשכש בכלב? הרי זה כמעט טבעי – למדו בהרווארד, אחוות יחידה, מרגישים חכמים יותר, בטוחים שהם יודעים טוב מאחרים כיצד לקבל החלטות מורכבות שישפיעו על עתיד המדינה. אני מניח שרבים מהם מביטים בזלזול על הפוליטיקאים שממונים עליהם – יצורים מוגבלים, עסוקים בעיקר ביחסי ציבור ובמאבק על הכיסא".

ברנע:  "בוגרי הקרן לא אשמים שהם חכמים יותר מהפוליטיקאים".

גנור: "איך הם מתגברים על הפיתוי לפעול כדיפ סטייט — לתמרן את ההנהגה הנבחרת של ישראל כדי לקדם את הערכים המשותפים לבוגרי וקסנר, ערכים שספגו ב'קנדי סקול'?"

ברנע: "כל השיח על דיפ סטייט הוא ניסיון מגעיל לזרוק בוץ על אנשי השירות הציבורי. לא כל בוגרי וקסנר חושבים אותו דבר. גם בתוכם יש חילוקי דעות על הדילמות הגדולות של ישראל".

גנור: "אבל הם סוג של קליקה. ביסוד התפיסות שלהם מונחים אותם ערכים שספגו בהרווארד".

ברנע: "אני לא מכחישה שיש להם ערכים משותפים – מקצוענות, ממלכתיות, אתיקה. אלה אבני יסוד של שירות ציבורי ראוי, לא מילה גסה. תראה את בריטניה: רוב הפקידים הבכירים שם בוגרי אוקספורד וקיימברידג'. הם לא מתנצלים על כך שיש להם קודים משותפים. להפך – דווקא היעדר חוקה כתובה, שזה המצב גם אצלנו, מחייב אותם להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהגן על האינטרס הציבורי. טוב שיש במדינה שלנו אנשים שמאַזנים את הציניות של הפוליטיקאים".

גנור: "מאַזנים, אה?… מעניין".

לפני 30 שנה התלוויתי לשמעון פרס לטקס שהתקיים באוסלו לזכרו של יצחק רבין. כדי להפיג את שעמום הנאומים הנדושים, רשמתי על פיסת נייר את החרוזים שלפניכם:

נאום-חברים (הנאום שלא ננאם)

בָּאתִי לְהַגִּיד  "שָׁלוֹם חֲבֵרִים",

וּבְשֵׁם הָ"רֵעוּת" עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים,

קָשֶׁה לִי בְּלִי אֵיתָן לְחַבֵּר תַּ'מִּילִים,

רֹאשִׁי מְסֻחְרָר מֵרֹב הֶסְפֵּדִים,

וְאֶת שֶׁבֶס שְׁכַחְתֶּם בִּרְשִׁימַת הַנּוֹסְעִים.

בַּהַתְחָלָה הִתְעַנַּגְתִּי עַל כָּל הַטְּכָּסִים,

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ מַקְסִים,

וְשֶׁלְּצַיֵּן אֶת זִכְרִי עַד לְאוֹסְלוֹ טָסִים.

אַךְ, עוֹד נְאוּם וְעוֹד רְחוֹב וְעוֹד כִּכָּר,

זֶה מַתְכּוֹן מְשֻׁבָּח לְפַסְפֵס תַּ'עִיקָר.

אַתֶּם מַפְרִיחִים נְדָרִים לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה,

וְלִי זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ מְתִיחָה,

וַאֲנִי כְּבָר מְאַדִּים וְקָרוֹב לִרְתִיחָה.

וּמוּל צַלָּחוֹת שֶׁל סַלְמוֹן וְשַׁמְפַּנְיָה בַּכּוֹס,

הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּתְחִילוּ לִתְפֹּס,

כִּי אִם בֶּאֱמֶת מְדֻבָּר בִּשְׁלוֹם-אַמִּיצִים,

צָרִיךְ נְאוּמִים, אֲבָל צָרִיךְ גַּם – בֵּיצִים.