מה קורה כשהזנב מחליט שעליו לכשכש בכלב, כיוון שזו, לדעתו, חובתו כלפי הציבור?
הוזמנתי לשוחח על ספרי "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט" (פיקשן!), בשבתרבות שמנחה יואב קרקובסקי.
כאשר הייתי נפרד משמעון פרס לחדרי לאחר יום עבודה מתיש בפריז, הוא היה מביט בי במין חמלה ואומר: "בגילך העברתי בפריז ימים שלמים ללא שינה. מה קורה לדור הצעיר"? המשכנו אפוא לדיסקוטק אופנתי. הצפיפות הדאיגה את המאבטחים, המוסיקה החרישה אוזניים ופרס ריקד לו מאושר עד שלוש לפנות בוקר…"
פרופ' יחזקאל דרור הלך לעולמו. בשנותיי באוניברסיטה הייתי תלמיד שלו. עבדתי לצדו ב"מכון למדיניות העם היהודי". זו הייתה זכות עבורי. הושפעתי ולמדתי ממנו רבות. הגותו של פרופ' דרור שימשה לי השראה בכתיבת ספרי האחרון "תקוות הלווייתן". בקליפ המצורף, דברים שאמרתי באירוע לזכרו.
עכשיו – גם במהדורה מודפסת
תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט \ אבי גיל
אבי גיל שירת במשרד החוץ החל מתפקיד המזכיר השני בקטמנדו ועד תפקיד מנכ"ל המשרד. הוא עבד לצדו של שמעון פרס שלושה עשורים, התמחה בחתרנות בלתי נלאית אצל המאסטר, השתייך לפושעי אוסלו, היה חבר בכנופיית קרן וקסנר ולמד בהרווארד. הוא מבין בדיפ סטייט.
הלווייתן הגיח מהמצולות היישר אל מדור הספרות של "מעריב". מוזמנים לקבל טעימה מהספר החדש שלי: "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". ראש המוסד גוטמן מצוטט שם: "אני זוכר ששאלתי את הפרופסור אם אין זה מסוכן להעניק לפקידים לגיטימציה להחליט בעצמם מה נכון ומה לא? הרי כך בדיוק נולד הדיפ סטייט. והפרופסור השיב שבמקרים חריגים, כאשר יש התנגשות ברורה בין האינטרס הציבורי להנחיות פוליטיות, הפקידות הבכירה נדרשת להישמע לקול מצפונה ולהגן על טובת הציבור. הוא בעצם אמר שיש מקרים בהם הזנב צריך לכשכש בכלב".
תקוות הלווייתן, הוא רומן פוליטי סוחף המזמין את הקורא אל המטבחים שבהם מתבשלות החלטות גורליות. בין הטבחים נמצאים גם שומרי הסף – אלה שמעולם לא העמידו את עצמם למשפט הבוחר, אך משוכנעים שתפקידם להחליט מה טוב לו.
האם אפשר בלעדיהם?
תקוות הלווייתן חושף את סיפור הזנב שמכשכש בכלב, ואף את סיפורם של הפרעושים שבקצהו – גם הם רוצים…
איפה הראש הוא מותחן בדיוני מרתק. הספר מגולל את הרפתקאותיו המסעירות של צוות פעולה ייחודי שהתגבש כדי ליצור תפנית היסטורית, מהלך דרמטי שיבלום את קריסת זהותה היהודית של ישראל והתפרקותה לשבטים….
יש דברים שהיסטוריונים לא יכולים לדעת. הם לא היו שם, והפרוטוקולים לא מספרים את כל הסיפור. יש דברים שעיתונאים לא יכולים לדעת. גם הם לא היו שם, הם ניזונים מרכילות, מחצאי הדלפות, ממקורות שיש להם אינטרסים. יש דברים שרק מי שהיה שם יכול לדעת. רק מי שהיה והקפיד לתעד כדי לזכור הכול. יש דברים שגם אתם תדעו רק אם מי שהיה שם, וראה ותיעד, מחליט פתאום לספר…