הדילמה האמיתית שתוצב בפני הציבור הישראלי אינה "מדינה פלסטינית – כן או לא?" אלא "גבולות קבע – כן או לא?" כך תוגדר כראוי ההבחנה בפוליטיקה הישראלית בין שני מחנות: האחד תומך בהמשך הכיבוש, הבידוד המדיני, והמלחמות האין־סופיות; השני תומך בכינון גבולות מוכרים – שיקנו ביטחון ושגשוג, ירחיבו את מעגל השלום ויבטיחו את אופייה היהודי של ישראל.
מאמר בעקבות ספרם של עינת וילף ועדי שורץ – "שיבה באוקטובר"
חשיבות ספרם של וילף ושוורץ חורג ממשימתם לנפץ את אשליות השמאל לגבי התודעה הפלסטינית. תהליך "ההתפכחות" המרתק שמשתקף בספר מוליך אל הדילמה הקריטית בה מצוי מחנה השלום הישראלי עכשיו. הניתוח שמציעים הכותבים יכול לתמוך בשתי מסקנות מנוגדות: האחת – יש להטמיע את הלקחים שנלמדו כדי לתקן את המסלול המוביל להסדר המבוסס על חלוקת הארץ. השנייה – יש לנטוש את רעיון חלוקת הארץ. שורה אחת בספר מגלה שבסוגיה זו אין תמימות דעים בין הכותבים. נאמר שעינת סבורה "שישראל צריכה לבקש שלום ולרדוף אותו בכל עת", בעוד שעדי סבור "שלעת הזאת, יש להתרכז בהבטחת קיומנו".
במכת הפתיחה הישראלית חוסלו מפקדים איראניים מן הדרג הצבאי הבכיר, אך המנהיג העליון והאייתוללות שלצדו, לא נכללו ברשימת היעדים. גיבורי ספרי החדש "תקוות הלווייתן" לא היו חסים על חייו של האייתוללה. להיפך – האיום בחיסולו של חמינאי היה המרכיב המרכזי באסטרטגיה שלהם. למרות שמדובר בפרוזה, שבה אני מניח לגיבורי הספר "לזרום" כאוות נפשם, דומני שהשיח המדומיין שמופיע בספר רלוונטי למצבנו.
בניגוד למציאות האכזרית, דפי הספר מתירים להשתעשע בחלומות. למי שכותב פרוזה מותר להפליג על כנפי הדמיון – וכך עשיתי בספרי החדש: "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". באחת הסצנות, ראש ממשלה ישראלי אומר את מילות הקסם: "נכשלתי, איני יכול יותר". הוא מסביר בין היתר, "רציתי להשפיע על דרכה של ישראל. ניסיתי, ונכשלתי. לא די להגיד: אני אחראי לכישלון, צריך לתרגם את האחריות למעשה, ללכת הביתה. גיליתי שאני לא מנהיג… מידע נוסף: "ניסיתי ונכשלתי". המילים שלא נשמע מראש ממשלה
כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר? (הארץ – 18 בנובמבר 2024)
הזמן שנתניהו קנה כדי להבטיח את המשך שלטונו הוא גם הזמן בו האופוזיציה יכולה להתעשת ממחדליה שלה. כניסת סער לממשלה מעניקה שהות לבחון מדוע האופוזיציה כשלה עד עתה בהפלת הממשלה.
סתירה הפנימית באופן הגדרת הממשלה את מטרות הלחימה הייתה גלויה לעין, אך הלם האסון הנורא הקשה על רבים לבטא את תחושת ניגוד העניינים שבין מדיניות הממשלה לבין…
השעון לאסון מתקתק, אבל ייתכן שנתניהו זיהה כאן הזדמנות חד-פעמית להסיר את האיום האיראני. השיטה: לפגוע בטהראן באופן שלא ישאיר לאייתוללות ברירה אלא להגיב בחריפות, עד שישראל, מצידה, תשיב ביד קשה אף יותר. ארה"ב תיגרר להגביר את מעורבותה – ונדמה שעל זה רה"מ בונה.
קואליציית נתניהו לא ספרה את ביידן, התעלמה מהסיוע העצום שהגיש לישראל, זלזלה בבקשותיו ומייחלת לניצחונו של טראמפ. אם יחסינו עם ארצות הברית יוסיפו להתנהל תוך לקיחת הימורים שחצניים על תוצאות הבחירות שם, דינם להידרדר, גם אם טראמפ ינצח בבחירות.
ממשלות נוטות להגדיר יעדים בשפה עמומה. כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ"ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע. (מעריב – 8 מאי, 2024)
הטראומה של 7 באוקטובר סייעה לדחוק את המציאות המרה, אך אין בכוחה לשנותה: המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, מוטב שנתנער מאשליות ומסיסמאות ריקות מתוכן ונעניק קדימות לפדיון שבויים. (וואלה – 6 מאי 2024)
(מאמר משותף עם עמי אילון).
למרות שהציבור בשל למנהיגות המתווה באומץ תפישת ביטחון לאומית מעודכנת, מנהיגות שכזו טרם הופיעה. כל אלה השואפים להדיח את ראש הממשלה חייבים להבהיר לא רק כיצד יירשו את כיסאו, אלא גם כיצד יחליפו את תפישת הביטחון הלאומי של נתניהו, שהתנפצה, בתפישה שמספקת מענה לאתגרים ולהזדמנויות שלפנינו. (הארץ – 25 אפריל, 2024)
האיום על קיומה הפיזי של ישראל מאז ראשית ימיה הקנה למערכת הביטחון דומיננטיות, ועודד את גלישתה אל עולמות שבהם היא נעדרת יתרון יחסי. כמו כל ארגון, גם הצבא – הנהנה מיוקרה ציבורית וממשאבים רבים – נוטה לפלוש אל תחומים האמורים להיות תחת אחריות אזרחית. במרוצת השנים, קציני צה"ל הבכירים השואפים להיות "ראש גדול" נסחפו לעסוק במדיניות, בדיפלומטיה ובהסברה. (וואלה – 10 אפריל, )2024
סרבנותה המדינית של ישראל גורמת לעולם להרהר באכיפת פתרון לסכסוך, וכך עורמת ההיסטוריה מוליכה את הימין הקיצוני לקרב את ההכרעה על פתרון שתי המדינות. (מעריב – 3 מרץ, 2024)
התחזקות ההכרה כי התקדמות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני משרתת אינטרס ביטחוני משמעותי של ארה"ב, יעניק אופי אחר להתנהלות הבית הלבן מול ממשלת ישראל. ממשל אשר השתכנע שהמשך הסכסוך עלול לסבך את ארה"ב במלחמה אזורית, ואולי אף בהתלקחות בין-מעצמתית, יקשיח את תביעותיו. הזדקקותה של ישראל לסיועה של ארה"ב נחשפה בכול עוצמתה במהלך המלחמה, ואין להיות מופתעים אם תלות זו תנוצל על ידי מעצבי המדיניות האמריקנים לצרכיהם. (וואלה – 5 בפברואר, 2024)
דיוני ועדת החקירה יתמקדו במחדלים הקשים של צה"ל והשב"כ, וכמובן בשאלה עד כמה נתניהו כראש ממשלה אחראי מיניסטריאלית לכישלון הדרג הביצועי. חלופת ההכלה עצמה לא תיבחן אל מול חלופתה היחידה — חתירה להסדר מדיני. ומכאן, שהוועדה לא תעסוק במחדל המדיני היסודי: העדר יוזמה ישראלית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אשר רק הוא יכול לספק תשובה אסטרטגית לטרור תוך כדי שמירת האופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. (הארץ – 14 בינואר, 2024)
מפתה להאשים את "ההסברה" הישראלית שאינה עושה די כדי לשכנע בצדקתנו, אך אין לשגות באשליות לגבי כוחה לשנות סדרי עולם. בעת הנראית לעין, האנטישמיות לא תיעלם מחיינו, ומדינות תוספנה לפעול לקידום האינטרסים שלהן באופן קר ונטול סנטימנטים. לרבים קשה לקבל אמת מתסכלת זו, אך מול האתגרים שניצבים בפני ישראל אסור שנסתפק בלהיות צודקים. עלינו להיות חכמים.
במקום להצטייר כפוליטיקאי רופס וחסר דעה, גנץ חייב לעבור להתקפה. לא מסובך להציג את עמדותיו של נתניהו – שנסחט על ידי קיצונים משיחיים השואפים לספח את יהודה, שומרון ועזה – כאסון נורא לעתידה של ישראל. דרך זו מובילה למציאות של מדינה דו-לאומית שבמסגרתה אנו אחראים לחייהם של חמישה מיליון פלסטינים. (Ynet, 28 דצמבר, 2023) לקריאת המאמר
התנעת הסדר היסטורי לא תחכה לתום הלחימה: ההמתנה עלולה להיות כה ארוכה, שדי בה כדי לחסל את הסיכוי להגיע אי פעם לסיום הסכסוך. לישראל יש אינטרס להצהיר כבר עתה על מחויבותה לפתרון שתי המדינות – אלא שאין בקרבה מנהיגים שמוכנים לגלות את האומץ הדרוש
מאז ה-7 באוקטובר הביטוי השגור הוא "הקונספציה קרסה". אך כל עוד היא מוסיפה להנחות את מדיניות הממשלה, היא כלל לא קרסה. הקונספציה היסודית שקרסה היא לא הכלת החמאס, אלא הכלת הכיבוש. תהליך מדיני הוא ה-איום על חמאס. יש לחתור להסכם עם הפלסטינים שמוכנים לפשרה.
ביידן הושיט לישראל יד אוהבת בעת מלחמה, בקרוב יהיה עליו להניף גם יד מורה ומכוונת, כדי שישראל תדע עת של שלום. רק כך יינתן מענה לאותה צעירה בת 19 מקיבוץ בארי ששרדה את התופת ובשיברון ליבה הלמה בכולנו: "אל תגידו לי כיפת ברזל, זה פלסטר. תגידו לי פתרון מדיני, אתם חייבים לי את זה".
הכשל האסטרטגי העמוק במחדל 7 באוקטובר אינו טמון בהסכם אוסלו, אלא בהכשלתו השיטתית בידי ממשלות ימין, שבחרו לקדם אידיאולוגיה הפוכה.
הדילמה האמיתית שתוצב בפני הציבור הישראלי אינה "מדינה פלסטינית – כן או לא?" אלא "גבולות קבע – כן או לא?" כך תוגדר כראוי ההבחנה בפוליטיקה הישראלית בין שני מחנות: האחד תומך בהמשך הכיבוש, הבידוד המדיני, והמלחמות האין־סופיות; השני תומך בכינון גבולות מוכרים – שיקנו ביטחון ושגשוג, ירחיבו את מעגל השלום ויבטיחו את אופייה היהודי של ישראל.
מאמר בעקבות ספרם של עינת וילף ועדי שורץ – "שיבה באוקטובר" חשיבות ספרם של וילף ושוורץ חורג ממשימתם לנפץ את אשליות השמאל לגבי התודעה הפלסטינית. תהליך "ההתפכחות" המרתק שמשתקף בספר מוליך אל הדילמה הקריטית בה מצוי מחנה השלום הישראלי עכשיו. הניתוח שמציעים הכותבים יכול לתמוך בשתי מסקנות מנוגדות: האחת – יש להטמיע את הלקחים שנלמדו כדי לתקן את המסלול המוביל להסדר המבוסס על חלוקת הארץ. השנייה – יש לנטוש את רעיון חלוקת הארץ. שורה אחת בספר מגלה שבסוגיה זו אין תמימות דעים בין הכותבים. נאמר שעינת סבורה "שישראל צריכה לבקש שלום ולרדוף אותו בכל עת", בעוד שעדי סבור "שלעת הזאת, יש להתרכז בהבטחת קיומנו".
במכת הפתיחה הישראלית חוסלו מפקדים איראניים מן הדרג הצבאי הבכיר, אך המנהיג העליון והאייתוללות שלצדו, לא נכללו ברשימת היעדים. גיבורי ספרי החדש "תקוות הלווייתן" לא היו חסים על חייו של האייתוללה. להיפך – האיום בחיסולו של חמינאי היה המרכיב המרכזי באסטרטגיה שלהם. למרות שמדובר בפרוזה, שבה אני מניח לגיבורי הספר "לזרום" כאוות נפשם, דומני שהשיח המדומיין שמופיע בספר רלוונטי למצבנו.
בניגוד למציאות האכזרית, דפי הספר מתירים להשתעשע בחלומות. למי שכותב פרוזה מותר להפליג על כנפי הדמיון – וכך עשיתי בספרי החדש: "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". באחת הסצנות, ראש ממשלה ישראלי אומר את מילות הקסם: "נכשלתי, איני יכול יותר". הוא מסביר בין היתר, "רציתי להשפיע על דרכה של ישראל. ניסיתי, ונכשלתי. לא די להגיד: אני אחראי לכישלון, צריך לתרגם את האחריות למעשה, ללכת הביתה. גיליתי שאני לא מנהיג… מידע נוסף: "ניסיתי ונכשלתי". המילים שלא נשמע מראש ממשלה
כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר? (הארץ – 18 בנובמבר 2024)
הזמן שנתניהו קנה כדי להבטיח את המשך שלטונו הוא גם הזמן בו האופוזיציה יכולה להתעשת ממחדליה שלה. כניסת סער לממשלה מעניקה שהות לבחון מדוע האופוזיציה כשלה עד עתה בהפלת הממשלה.
סתירה הפנימית באופן הגדרת הממשלה את מטרות הלחימה הייתה גלויה לעין, אך הלם האסון הנורא הקשה על רבים לבטא את תחושת ניגוד העניינים שבין מדיניות הממשלה לבין…
השעון לאסון מתקתק, אבל ייתכן שנתניהו זיהה כאן הזדמנות חד-פעמית להסיר את האיום האיראני. השיטה: לפגוע בטהראן באופן שלא ישאיר לאייתוללות ברירה אלא להגיב בחריפות, עד שישראל, מצידה, תשיב ביד קשה אף יותר. ארה"ב תיגרר להגביר את מעורבותה – ונדמה שעל זה רה"מ בונה.
קואליציית נתניהו לא ספרה את ביידן, התעלמה מהסיוע העצום שהגיש לישראל, זלזלה בבקשותיו ומייחלת לניצחונו של טראמפ. אם יחסינו עם ארצות הברית יוסיפו להתנהל תוך לקיחת הימורים שחצניים על תוצאות הבחירות שם, דינם להידרדר, גם אם טראמפ ינצח בבחירות.
חובה על המרכז הישראלי להבהיר את תפישתו ביחס לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים — גם אם יאבד את תיוגו כמרכז. (הארץ – 9 ביוני, 2024)
ממשלות נוטות להגדיר יעדים בשפה עמומה. כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ"ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע. (מעריב – 8 מאי, 2024)
הטראומה של 7 באוקטובר סייעה לדחוק את המציאות המרה, אך אין בכוחה לשנותה: המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, מוטב שנתנער מאשליות ומסיסמאות ריקות מתוכן ונעניק קדימות לפדיון שבויים. (וואלה – 6 מאי 2024)
(מאמר משותף עם עמי אילון). למרות שהציבור בשל למנהיגות המתווה באומץ תפישת ביטחון לאומית מעודכנת, מנהיגות שכזו טרם הופיעה. כל אלה השואפים להדיח את ראש הממשלה חייבים להבהיר לא רק כיצד יירשו את כיסאו, אלא גם כיצד יחליפו את תפישת הביטחון הלאומי של נתניהו, שהתנפצה, בתפישה שמספקת מענה לאתגרים ולהזדמנויות שלפנינו. (הארץ – 25 אפריל, 2024)
האיום על קיומה הפיזי של ישראל מאז ראשית ימיה הקנה למערכת הביטחון דומיננטיות, ועודד את גלישתה אל עולמות שבהם היא נעדרת יתרון יחסי. כמו כל ארגון, גם הצבא – הנהנה מיוקרה ציבורית וממשאבים רבים – נוטה לפלוש אל תחומים האמורים להיות תחת אחריות אזרחית. במרוצת השנים, קציני צה"ל הבכירים השואפים להיות "ראש גדול" נסחפו לעסוק במדיניות, בדיפלומטיה ובהסברה. (וואלה – 10 אפריל, )2024
סרבנותה המדינית של ישראל גורמת לעולם להרהר באכיפת פתרון לסכסוך, וכך עורמת ההיסטוריה מוליכה את הימין הקיצוני לקרב את ההכרעה על פתרון שתי המדינות. (מעריב – 3 מרץ, 2024)
התחזקות ההכרה כי התקדמות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני משרתת אינטרס ביטחוני משמעותי של ארה"ב, יעניק אופי אחר להתנהלות הבית הלבן מול ממשלת ישראל. ממשל אשר השתכנע שהמשך הסכסוך עלול לסבך את ארה"ב במלחמה אזורית, ואולי אף בהתלקחות בין-מעצמתית, יקשיח את תביעותיו. הזדקקותה של ישראל לסיועה של ארה"ב נחשפה בכול עוצמתה במהלך המלחמה, ואין להיות מופתעים אם תלות זו תנוצל על ידי מעצבי המדיניות האמריקנים לצרכיהם. (וואלה – 5 בפברואר, 2024)
דיוני ועדת החקירה יתמקדו במחדלים הקשים של צה"ל והשב"כ, וכמובן בשאלה עד כמה נתניהו כראש ממשלה אחראי מיניסטריאלית לכישלון הדרג הביצועי. חלופת ההכלה עצמה לא תיבחן אל מול חלופתה היחידה — חתירה להסדר מדיני. ומכאן, שהוועדה לא תעסוק במחדל המדיני היסודי: העדר יוזמה ישראלית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אשר רק הוא יכול לספק תשובה אסטרטגית לטרור תוך כדי שמירת האופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. (הארץ – 14 בינואר, 2024)
במקום להצטייר כפוליטיקאי רופס וחסר דעה, גנץ חייב לעבור להתקפה. לא מסובך להציג את עמדותיו של נתניהו – שנסחט על ידי קיצונים משיחיים השואפים לספח את יהודה, שומרון ועזה – כאסון נורא לעתידה של ישראל. דרך זו מובילה למציאות של מדינה דו-לאומית שבמסגרתה אנו אחראים לחייהם של חמישה מיליון פלסטינים. (Ynet, 28 דצמבר, 2023) לקריאת המאמר
התנעת הסדר היסטורי לא תחכה לתום הלחימה: ההמתנה עלולה להיות כה ארוכה, שדי בה כדי לחסל את הסיכוי להגיע אי פעם לסיום הסכסוך. לישראל יש אינטרס להצהיר כבר עתה על מחויבותה לפתרון שתי המדינות – אלא שאין בקרבה מנהיגים שמוכנים לגלות את האומץ הדרוש
המלחמה תחזק אצל הפלסטינים חתירה לפתרון המדינה האחת, והמערב יתקשה להצדיק מציאות שבה הם לא זכאים לבחור את הממשלה שאחראית לגורלם
מאז ה-7 באוקטובר הביטוי השגור הוא "הקונספציה קרסה". אך כל עוד היא מוסיפה להנחות את מדיניות הממשלה, היא כלל לא קרסה. הקונספציה היסודית שקרסה היא לא הכלת החמאס, אלא הכלת הכיבוש. תהליך מדיני הוא ה-איום על חמאס. יש לחתור להסכם עם הפלסטינים שמוכנים לפשרה.
ביידן הושיט לישראל יד אוהבת בעת מלחמה, בקרוב יהיה עליו להניף גם יד מורה ומכוונת, כדי שישראל תדע עת של שלום. רק כך יינתן מענה לאותה צעירה בת 19 מקיבוץ בארי ששרדה את התופת ובשיברון ליבה הלמה בכולנו: "אל תגידו לי כיפת ברזל, זה פלסטר. תגידו לי פתרון מדיני, אתם חייבים לי את זה".
נתניהו לא ישנה את דרכו, אך האם גנץ, לפיד ותומכיהם יעשו חישוב מסלול אסטרטגי מחדש ויחדשו את החתירה לפתרון שתי המדינות? (10 באוקטובר, 2023)…
אבי גיל 