תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט \ אבי גיל
אבי גיל שירת במשרד החוץ החל מתפקיד המזכיר השני בקטמנדו ועד תפקיד מנכ"ל המשרד. הוא עבד לצדו של שמעון פרס שלושה עשורים, התמחה בחתרנות בלתי נלאית אצל המאסטר, השתייך לפושעי אוסלו, היה חבר בכנופיית קרן וקסנר ולמד בהרווארד. הוא מבין בדיפ סטייט
הטענה שהסכם אוסלו הוביל לאסון ה-7 באוקטובר היא הסחת דעת פוליטית: הכשל האסטרטגי העמוק נוצר לאורך שנים של חבלה שיטתית באופק המדיני בידי ממשלות ימין, שהזינו קיצוניות במקום לבלום אותה.
לקריאת המאמר
חנוכה באופק. לצד הסיגרים, השמפניות, הנרות והסופגניות, אולי יועיל סיפור לילדים. "יובל והצב" הוא סיפור מחורז ומאויר על החברות שנרקמה בין נכדתי יובל לבין הצב שמצאה בגינה. (להורדה בחינם). ולמבוגרים המתעקשים על ספר חג לגילם, אני עדיין ממליץ על ספרי האחרון, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט", שכעת ניתן לרכוש גם באמזון כספר מודפס.
הרגע הגיאו־פוליטי הנוכחי הוא תזמון אופטימלי – אולי אחרון – "לחתוך עסקה" מיטבית. כך, הדילמה האמיתית שתוצב בפני הציבור הישראלי אינה "מדינה פלסטינית – כן או לא?" אלא "גבולות קבע – כן או לא?" כך גם תוגדר כראוי ההבחנה בפוליטיקה הישראלית בין שני מחנות: האחד תומך בהמשך הכיבוש, הבידוד המדיני, והמלחמות האין־סופיות; השני תומך בכינון גבולות מוכרים – שיקנו ביטחון ושגשוג, ירחיבו את מעגל השלום ויבטיחו את אופייה היהודי של ישראל.
השימוש במושג "אחריות מיניסטריאלית" נועד בדרך כלל להפיל אשמה על שר בעקבות פשלה שביצעו עובדיו. אותו היגיון מחייב אותי להתעלם מדעותיי הקדומות ולשבח את שרת התחבורה על התפקוד העילאי של עובדיה.
ב־13 בפברואר 2025, נלהב לקראת המסע הצפוי לאי קפלוניה, התייצבתי בסוכנות השכרת הרכב בפיראוס. הפקיד היווני ביקש לראות את רישיון הנהיגה שלי. כאשר הצגתי את ההעתק המודפס שנשלח אליי מאגף הרישוי, הוא נענע בראשו בשלילה. ניסיתי להסביר שהמסמך תקף, אך זכיתי למענה חד: "אין פלסטיק – אין אוטו".
ניגשתי מאוכזב לנמל. המעבורת הראשונה שעמדה לצאת הפליגה אל האי הסמוך אגינה. רכשתי כרטיס, ולהפתעתי גיליתי אי משובב נפש, שבתקופת החורף – לשמחתי – גם היה נטול תיירים. לעת ערב, בטברנה מקומית, למדתי שבעוד אגינה נהנית משמים בהירים, את קפלוניה תקפה סערה קשה – שיטפונות, מפולות סלעים וחסימות כבישים. בחדשות דווח על אומללים שנותרו לכודים והמתינו לצוותי חילוץ.
אותו ערב, כשהרהרתי בגורלי הטוב, כלל לא העליתי בדעתי כי לא יד המזל שיחקה לטובתי, אלא שכלם הטוב ורגישותם של אנשי משרד התחבורה. רק היום אני מבין את מה שנעלם מבינתי חודשים ארוכים: נפלה בחלקו של משרד התחבורה משימה עגומה שאין בה תהילה, ובכל זאת המשרד נושא בה במסירות – כיצד למנוע מנהגים ישראלים מזדקנים לעשות בושות לעצמם ולמדינתם בחו"ל.
מהידוע הוא שכאשר אדם מזדקן, כשירותו כנהג הולכת ופוחתת: הידרדרות קוגניטיבית, האטה משמעותית בזמן התגובה ועוד תופעות קשות. נהיגה בסביבה לא מוכרת בחו"ל אף מחריפה את הסיכון לתאונה.
רבים מן הקשישים מסרבים להודות שאיכות נהיגתם נפגמה; אחרים אף אינם מודעים לעובדת חיים עגומה זו. כאן משרד התחבורה ואגף הרישוי נכנסים לפעולה תוך הפגנת שאר־רוח, אמפתיה, התמדה ויצירתיות. הם חוסכים מן הקשישים את חוויית הנהיגה הטראומטית בחו"ל באמצעות אי־אספקת רישיון הפלסטיק.
בעוד משרד התחבורה נוהג בי בהתחשבות, נמנע מלהטיח בי את האמת המרה על פגעי הגיל, ותחת זאת משגר אליי רמזים עדינים – אני, ברוב אטימותי, שבתי והתעקשתי לקבל את רישיון הפלסטיק.
טרם מלאו לי שבעים (ינואר 2025), מיהרתי לשלם באינטרנט 254 ₪ כדי לחדש את רישיון הנהיגה. השיבו לי: "הרישיון יישלח בתוך 30 יום". מאחר שהרישיון המובטח לא הגיע, התקשרתי מספר פעמים, מסרב להבחין במדיניות ההתשה הנאורה שננקטת כלפיי.
משהסיקו שאני גם עקשן וגם קשה תפיסה, הופעלה כלפיי טקטיקה משודרגת. אמרו לי: "תפנה לקבל כפל רישיון", ואף ביקשו שאציין באיזה משרד רישוי קרוב לביתי ארצה לקבל את המסמך הגואל. רשמתי: רמת גן. כתבו לי: "משך הטיפול בפנייתך עשוי להימשך עד 45 ימים לכל היותר". ואז גם עדכנו: "רישיונך הועבר להדפסה. בהגעתו לסניף המבוקש יצרו עמך קשר טלפוני. נשמח לשמוע את דעתך על מילוי הטופס".
עליי להתוודות שמילוי הטופס עורר בי ריגושים מענגים שהזכירו נשכחות מימי עלומי. החלטתי שלא לרשום את הדברים במפורש כדי לא להביך את הפקידים, אך הדפסתי לעצמי כמה טפסים כדי למלאם באותם מקרים שבהם הטסטוסטרון נעלם לחלוטין מעורקיי.
מאחר שמשרד הרישוי ברמת גן לא התקשר אליי, פניתי והסברתי שרישיון הפלסטיק נחוץ לנסיעתי הקרובה לחו"ל. אמרו לי: "תמלא שוב בקשה לכפל רישיון ותמתין 45 ימים נוספים". במהלכם, כנראה בעקבות דיון בדרג מיניסטריאלי בכיר, הוחלט שיש להטיח בפניי את האמת המעיקה באופן בוטה מהנהוג. ואכן כתבו לי שבקשתי לכפל רישיון "נדחתה", משום שפנייתי טופלה כבר בעבר.
גם רמז עבה זה לא חדר את חומת אטימותי, ושוב התלוננתי. קיבלתי מענה: "הרישיון יועבר בשבועות הקרובים לסניף רמת גן. יש להמתין לקבלת טלפון מהסניף". התשובה המעודדת עוררה בי אושר כה רב עד כי לא עמדתי בפיתוי והתענגתי במילוי אחד הטפסים ששמרתי מן ההתנסות הקודמת.
שוב חלפו 45 הימים ללא שיחת טלפון מרמת גן.
ספרתי עשרה חודשים מאז ששילמתי עבור חידוש הרישיון. לבושתי, עדיין לא הבנתי את המסר שמשרד התחבורה ניסה ברוב אדיבותו לשגר אליי. תכננתי לנסוע בסוכות ליוון ורציתי לשכור רכב. חבר אמר לי שבתשלום נוסף אפשר לזרז את קבלת רישיון הפלסטיק. מיהרתי לשלם 23 ₪ אגרת כפל רישיון נהיגה, ועוד 276 ₪ כדי שהרישיון ימתין לי תוך 24 שעות בשדה התעופה.
הרישיון המזורז לא המתין לי בשדה התעופה – "בגלל החג". מי יודע מאיזו תאונת דרכים נוראה הצילו אותי הפעם הנשמות הטובות שמגינות עליי.
במבט לאחור, אני מבין לליבם של הפקידים שאין שיעור לרגישותם ולאורך רוחם. עליהם להתמודד עם המוני קשישים כמותי שמתקשים להבין את המסר המעודן שמועבר אליהם – ומוטמע אפילו בכתובת המיילים הנשלחים אליהם: DoNotReply@gov.il.
אז הנה הצעת ייעול: לאנשים קשיי הבנה כמוני, שגם רמז זה אינו מובן להם, עדיף לשלוח את המיילים מכתובת אחרת: Lech-Tizdayen@gov.il.
להורדת PDF של הסיפור
בתקשורת דווח כי יאיר נתניהו זעם על ההחלטה למנות את עו"ד איתי אופיר לתפקיד הפצ"ר, בין היתר בשל היותו בוגר קרן וקסנר. ספרי החדש, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט" (פיקשן), נוגע גם בטענות המופנות כלפי הקרן ובוגריה שלפיהן הם פועלים כדיפ סטייט (ג"נ: אני בוגר הקרן).
בספרי נשמעים גם דבריו של פרופסור מזדקן: "דמוקרטיה אמיתית בנויה על איזונים בין רשויות. המנהל הציבורי הוא רשות הכרחית דווקא משום שאינה פועלת על סמך דעת הרוב, אלא על סמך דעת החוק, המקצועיות, הממלכתיות והשכל הישר".
כחומר למחשבה, הנה קטע מעובד משיחה בנושא בין ראובן גנור, אחד מגיבורי הספר, המשמש כיועצו של ראש הממשלה, לבין שרית ברנע, בוגרת קרן וקסנר.
—
ראובן גנור: "השיחה בינינו נשארת רק בינינו. רציתי שתספרי לי על התקופה שלך בקרן וקסנר. אני שוקל להציג מועמדות. העבודה במשרד ראש הממשלה מתישה, ולא אהיה שם לנצח. יש כמובן גם לחצים של בני המשפחה שרוצים לראות אותי יותר בבית".
שרית ברנע נשמעה נלהבת לספר בשבחי הקרן והלימודים שהיא מאפשרת בבית הספר לממשל על שם קנדי: "אתה לומד אצל המוחות הכי מבריקים בעולם. אנשים שהם אלופים בצד התיאורטי אבל גם עתירי ניסיון בעבודה במשרות בכירות במערכות הממשלתיות. זה שילוב מנצח. אתה פוגש שם סטודנטים מדהימים מרחבי העולם, ויוצר קשרים אישיים שמשרתים אותך לתמיד".
גנור: "נשמר הקשר גם עם חברי הקבוצה מישראל?"
ברנע: "בוודאי. החברות שנוצרת בתוך הקבוצה הישראלית היא נכס של ממש. האנשים שיהיו פזורים בעמדות קריטיות במערכת הממשל שלנו – הופכים להיות חברים שלך. כאלה שאין בעיה להרים אליהם טלפון הביתה. חוויית הלימודים המשותפת יוצרת מין דבק שמחבר את כולם – גם את מי שלמד לפניך וגם את מי שילמד אחריך".
גנור: "אתם ממשיכים להיפגש גם אחרי השיבה ארצה?"
ברנע: "בהחלט, הקרן מקפידה לקיים מפגשים שאליהם מוזמנים כל הבוגרים, ונוצרת תחושת שייכות – משפחת הוקסנרים – רשת של קשרים שנפרשת לאורך ולרוחב. אז אני ממש ממליצה".
גנור: "תגידי שרית, אין סכנה שקהילת בוגרי וקסנר תגלוש לכיוון של דיפ סטייט? שהזנב יכשכש בכלב? הרי זה כמעט טבעי – למדו בהרווארד, אחוות יחידה, מרגישים חכמים יותר, בטוחים שהם יודעים טוב מאחרים כיצד לקבל החלטות מורכבות שישפיעו על עתיד המדינה. אני מניח שרבים מהם מביטים בזלזול על הפוליטיקאים שממונים עליהם – יצורים מוגבלים, עסוקים בעיקר ביחסי ציבור ובמאבק על הכיסא".
ברנע: "בוגרי הקרן לא אשמים שהם חכמים יותר מהפוליטיקאים".
גנור: "איך הם מתגברים על הפיתוי לפעול כדיפ סטייט — לתמרן את ההנהגה הנבחרת של ישראל כדי לקדם את הערכים המשותפים לבוגרי וקסנר, ערכים שספגו ב'קנדי סקול'?"
ברנע: "כל השיח על דיפ סטייט הוא ניסיון מגעיל לזרוק בוץ על אנשי השירות הציבורי. לא כל בוגרי וקסנר חושבים אותו דבר. גם בתוכם יש חילוקי דעות על הדילמות הגדולות של ישראל".
גנור: "אבל הם סוג של קליקה. ביסוד התפיסות שלהם מונחים אותם ערכים שספגו בהרווארד".
ברנע: "אני לא מכחישה שיש להם ערכים משותפים – מקצוענות, ממלכתיות, אתיקה. אלה אבני יסוד של שירות ציבורי ראוי, לא מילה גסה. תראה את בריטניה: רוב הפקידים הבכירים שם בוגרי אוקספורד וקיימברידג'. הם לא מתנצלים על כך שיש להם קודים משותפים. להפך – דווקא היעדר חוקה כתובה, שזה המצב גם אצלנו, מחייב אותם להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהגן על האינטרס הציבורי. טוב שיש במדינה שלנו אנשים שמאַזנים את הציניות של הפוליטיקאים".
גנור: "מאַזנים, אה?… מעניין".
לפני 30 שנה התלוויתי לשמעון פרס לטקס שהתקיים באוסלו לזכרו של יצחק רבין. כדי להפיג את שעמום הנאומים הנדושים, רשמתי על פיסת נייר את החרוזים שלפניכם:
נאום-חברים (הנאום שלא ננאם)
בָּאתִי לְהַגִּיד "שָׁלוֹם חֲבֵרִים",
וּבְשֵׁם הָ"רֵעוּת" עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים,
קָשֶׁה לִי בְּלִי אֵיתָן לְחַבֵּר תַּ'מִּילִים,
רֹאשִׁי מְסֻחְרָר מֵרֹב הֶסְפֵּדִים,
וְאֶת שֶׁבֶס שְׁכַחְתֶּם בִּרְשִׁימַת הַנּוֹסְעִים.
בַּהַתְחָלָה הִתְעַנַּגְתִּי עַל כָּל הַטְּכָּסִים,
מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ מַקְסִים,
וְשֶׁלְּצַיֵּן אֶת זִכְרִי עַד לְאוֹסְלוֹ טָסִים.
אַךְ, עוֹד נְאוּם וְעוֹד רְחוֹב וְעוֹד כִּכָּר,
זֶה מַתְכּוֹן מְשֻׁבָּח לְפַסְפֵס תַּ'עִיקָר.
אַתֶּם מַפְרִיחִים נְדָרִים לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה,
וְלִי זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ מְתִיחָה,
וַאֲנִי כְּבָר מְאַדִּים וְקָרוֹב לִרְתִיחָה.
וּמוּל צַלָּחוֹת שֶׁל סַלְמוֹן וְשַׁמְפַּנְיָה בַּכּוֹס,
הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּתְחִילוּ לִתְפֹּס,
כִּי אִם בֶּאֱמֶת מְדֻבָּר בִּשְׁלוֹם-אַמִּיצִים,
צָרִיךְ נְאוּמִים, אֲבָל צָרִיךְ גַּם – בֵּיצִים.
תפניות אידיאולוגיות מהותיות שהתחוללו במהלך השנים בעולם הערבי התפתחו בעקבות תהליך אטי שחלחל מן המעטפת האידיאולוגית אל הליבה.
29 אוקטובר 2021
יוסי ורדי, הסמל המהלך של הישגי ההיי־טק הישראלי, הוא גם הסמל המהלך של כישלוני הפיננסי ואישיותי רוויית החרדות. לפני שלושים שנה האיש דחק בי להשקיע בחברת מיראביליס, שפיתחה את ICQ. "תבוא לראות מה אנחנו עושים, זו תהיה התוכנה הראשונה בעולם לשליחת מסרים מיידיים באינטרנט. תשקיע מה שיש לך ותתעשר".
לא הלכתי לראות, ולא השקעתי. כאשר החברה נמכרה בסכום של 407 מיליון דולר – סכום עתק באותם ימים – ורדי הגיע למשרדי והדביק סטיקר על הקיר: "גם אני לא השקעתי במיראביליס". ורדי נחשב כמקור השראה שהראה לרבים את הדרך לאקזיטים מפוארים, אך לי הראה בעיקר עד כמה אני טמבל.
הזיכרון הצורב של חוויית ורדי-ICQ הוסיף לרדוף אותי בכל פעם שמצאתי את עצמי מחמיץ הזדמנויות ונרתע מלקיחת סיכונים. הפחדים כלאו אותי בעולמם של מי שרק כותבים על ה"עושים" – אנשים כמו יוסי ורדי, שמטביעים חותם על העולם. ולכן שמחתי כאשר הוא התקשר ואמר שנהנה לקרוא את ספרי האחרון" תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". ורדי הדגיש כי אהב במיוחד את הקטע על האסלות.
לא הופתעתי. קראתי במדור הספרותי של "הארץ" (10.5.1995) ביקורת מבריקה שכתב על הספר "איך לחרבן ביער". כבשה את לבי במיוחד האבחנה הדקה שניסח על פלאי הגרביטציה: "כוח זה הוא מסוג הדברים שכאשר הם קיימים כלל אינך שם לב אליהם, ורק בהיעדרם אתה חש לפתע במלוא משקלם. יעידו על כך דיווחיהם של האסטרונאוטים על התנסויותיהם במצב של חוסר משקל".
אך השמחה לשמע השבחים שחלק ורדי התחלפה עד מהרה בחרדה גדולה. הוא אמר, כאילו כבדרך אגב: "כתבת ספר טוב. רק שבעניין האסלות, הסתבכת קשות. בקרוב תקבל מייל בעניין". כדרכו, קטע את השיחה באחת ולא פירש את דבריו.
נותרתי המום, ממתין בחרדה מול המחשב למייל. מחשבות אימה התרוצצו במוחי – את מי הרגזתי, איפה טעיתי, האם צפויה תביעת דיבה, האם אאלץ לפרסם הודעת התנצלות משפילה, לשלם פיצויים, כמה זה יעלה לי?
מיד אחזור לבהלה שתקפה אותי למשמע דבריו של ורדי, אבל למען אלה שלא קראו את "תקוות הלווייתן" הנה הסבר קצר מדוע מוזכרות בו אסלות.
מוקד עלילת הספר הוא בסוגיות הסדר העולמי ונטיית הפקידות הבכירה להיות הזנב שמכשכש בכלב. בהקשר זה מוזכר נוהגם של שירותי ביון להתחקות אחר הפרשותיהם של יריבים ואפילו של ידידים. מדובר במידע שעשוי להתברר כקריטי. לך תעשה הסכם על פירוק טילים גרעיניים עם מישהו שעומד למות בקרוב. מנהיגים מנוסים מודעים לכך. קים ג'ונג־און למשל לא לוקח סיכונים ונוסע לחו״ל עם שירותים פרטיים משלו.
המוסד הישראלי אינו מפגר בתחום איסופי זה וגאה לשמור בארכיונו מבחנות עם שתן של חאפז אל־אסד, דגימת צואה של מועמר קדאפי, פיסת גופייה ספוגת זיעה של ערפאת וטישו עם נזלת של סדאם חוסיין. את סיפור הדגימה של ארדואן הערמומי מעדיפים במוסד להצניע. במהלך דיוני עצרת האו"ם, השליט הטורקי הותיר בשירותים דגימת צואה מזויפת, שהובילה להערכה שגויה כי ימיו ספורים.
בספר מתואר מכשיר מתוחכם שניתן להשתילו באסלות, כדי שישדר נתונים על הפרשותיו של המשתמש. טכנאי המוסד התבססו על פיתוח של פרופ׳ חוסאם חאיק שמריח סרטן, והסבו אותו למריח צואה. וכך, על פי דגימת הריח העולה מן הצואה ניתן לקבל תמונה טובה על מצבו הבריאותי של המשתמש. במקביל שוכללו טכניקות להובלת המכשיר אל האסלה הרצויה באמצעות צוללות רובוטיות זעירות הנעות דרך מערכות הביוב. אוסיף רק שספרי גם חושף כיצד הפך המנגנון לכלי קטלני המשמש לסיכול ממוקד.
נראה לי שהרקע שמסרתי מאפשר כעת לחזור לאזהרתו של ורדי. המייל שהבטיח לא הגיע. לא עמדתי במתח והתקשרתי אליו. ורדי הצטדק שרעייתו תלמה התעקשה שיתנתק מיד מעיסוקיו ויאפשר לה לחתוך בשפמו, שלטעמה צמח פרא. הוא הבטיח, "תלמה מסיימת לגזור, ואני דואג שתקבל את המייל".
למוד ניסיון מהבטחותיו הלא־מתממשות של ורדי, דרשתי שלפחות ייתן בידי קצה חוט להבנת התעלומה. הוא השיב שהזכיר את עניין האסלות שבספרי בשיחה עם ידיד, אדם בשם ישי אתר, שמוביל כבר יותר מ-20 שנה מיזמים של טכנולוגיות חדשניות לטיפול בצרכים רפואיים. "זה איש מבריק, רציני. יש לו תארים מהטכניון בהנדסה ביו־רפואית והנדסת ביוטכנולוגיה. הוא יצר דברים מדהימים. מצילי חיים". שאלתי קצר רוח מדוע הדברים קשורים לספר שלי. ורדי השיב בנינוחות שהסטארט־אפ של ישי אתר – OutSense Diagnostics – פיתח מנגנון שמוצמד לאסלה ומסוגל לנתח הפרשות אנושיות ובכך לספק מידע רפואי יקר ערך. "לדעתי, הוא רותח עליך. נתת בספר קרדיט לפרופ׳ חאיק, אבל שמו של ישי אתר לא מופיע. אתה מתעלם ממנו ולא מזכיר את הפטנט שלו. אל תופתע אם תקבל ממנו מייל נזעם, אולי אפילו מכתב רשום מעו״ד. אתה במצב לא פשוט".
הרהרתי לרגע שאולי הגזמתי בניסוח פסקת האזהרה בראשית הספר שמדובר בפרוזה דמיונית. הנה עדות שהדמיונות שלי לא היו רחוקים מן המציאות. אך מיד שבתי לסורי, וייסרתי את עצמי – אחרי שתשלם פיצויים, חבריך הטובים יתבדחו "יש אנשים שעושים כסף מחרא, אבל גיל עושה חרא מכסף".
בערב הגיע המייל מישי אתר. השורה הראשונה שקלטו עיני לא בישרה טובות: "נדהמתי לגלות שאתה משתמש ברעיון שלי של חיישן אסלה בלי רשות בספר 'תקוות הלווייתן'".
את השורה שלאחריה לא ידעתי לפרש – הלצה או אזהרה: "אחרי מכירת סטארט־אפ שבו פיתחתי את הטכנולוגיה אני עובד על מחזמר. מאחר שהספר כבר יצא לאור אני דורש 15% תמלוגים". רציתי להאמין שאיזכור המחזמר הוא על דרך ההלצה, אך לא הייתי בטוח בכך. אנשי היי־טק יצירתיים מטפחים לעיתים תחומי עיסוק נוספים – אם במקביל לעבודת יומם, ואם לאחר אקזיט שמעשיר את כיסם ומדרבן אותם לחפש משמעות חדשה לחייהם. לנגד עיני עמדה דמותו של לוקה ויגאנו, פרופסור במחלקה למדעי המידע בקינגס קולג׳ הלונדוני. האיש עומד בראש קבוצת הסייבר־סקיוריטי של המחלקה וגם עוסק במחזאות. הוא מעיד על עצמו: "אני מדען מחשב ביום ומחזאי בלילה".
כמי שחרד מעימותים, הקפדתי לא להישמע כמתנצח ולכן שילבתי בתגובתי מסר כפול: מחד, כניעה לדרישתו של ישי אתר – למקרה שתביעתו רצינית; ומאידך, רמז לכך שאני מבין שהוא מתלוצץ בלבד, בתקווה שיבחר במסר השני. כתבתי לו: "אחלוק את התמלוגים בשמחה! כולל פיינדר'ס-פי ליוסי ורדי. בכל מקרה – במחזמר אני רוצה תפקיד".
לאחר המתנה מורטת עצבים, שוב הוכחה נטייתי לראות צל הרים כהרים. החרדות שלי הוסרו במחי אימוג׳י חייכני ששיגר אתר.
התקשרתי לורדי: "ישי אתר לא רק פורץ דרך בטכנולוגיות רפואיות, יש לו גם חוש הומור. הוא סתם התלוצץ, אבל אתה החלטת למתוח אותי, לעשות בדיחה על חשבוני. למה אתה כזה רשע?"
ורדי גיחך, "אני מניח שיש לישי מספיק ממון לרכוש את הספר שלך, בייחוד עכשיו, לאחר שעשה אקזיט עם חיישן החרא. בהקשר שלנו, מותר להגיד שזו הייתה יציאה רכה. תהיה נחמד ותשלח לו ספר".
שלחתי.
לחגים שלא נגמרים, אולי יועיל סיפור לילדים.
"נוגה והכוכב" הוא סיפור מחורז ומאויר על ציפור מזהב שממריאה עם נכדתי נוגה לביקור בכוכב.
ולמבוגרים המתעקשים על ספר לגילם, אני עדיין ממליץ על ספרי האחרון, "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט".
שנה טובה.
נוגה והכוכב – להורדה בחינם
נוגה והכוכב – באתר "עברית" (בחינם)
מי שאשם בצרות שלנו – חוץ מן היועמ"שית – זו ההסברה הכושלת. נתניהו עצמו הצהיר, "ההסברה לא מתפקדת, אין גוף שמדברר את המדינה". אז הנה תרומתי למאמצי ההסברה – סיפור בעניין, לקוח מספרי החדש "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט".
לקריאה
הלווייתן הגיח מהמצולות היישר אל מדור הספרות של "מעריב". מוזמנים לקבל טעימה מהספר החדש שלי: "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". ראש המוסד גוטמן מצוטט שם: "אני זוכר ששאלתי את הפרופסור אם אין זה מסוכן להעניק לפקידים לגיטימציה להחליט בעצמם מה נכון ומה לא? הרי כך בדיוק נולד הדיפ סטייט. והפרופסור השיב שבמקרים חריגים, כאשר יש התנגשות ברורה בין האינטרס הציבורי להנחיות פוליטיות, הפקידות הבכירה נדרשת להישמע לקול מצפונה ולהגן על טובת הציבור. הוא בעצם אמר שיש מקרים בהם הזנב צריך לכשכש בכלב".
ששים ושלוש שנים טרם ביקורו המכונן של ח"כ קרויזר בבית הקברות בו טמון אל-קאסם, ביקרתי אני באתר, ביקור שאינו קשור אמנם ל"כבודנו הלאומי", או ל"מדיניות הביטחון של ישראל" כהגדרותיו של קרויזר, אך עדיין ביקור שגרם למפח נפש אישי.
לקריאה
התארחתי בתוכנית "שבת עם אורן נהרי" (כאן-רשת ב') לשיחה על ספרי החדש "תקוות הלווייתן – סיפור של דיפ סטייט". מוזמנים להאזין (7.5 דקות).
"דווקא ההתנסות שלי בחיי המעשה לימדה אותי, שלעתים מבט מדומיין על מציאות קשה וקשוחה חושף זוויות חדשות — עולמות שכדאי להכיר, ורעיונות ששווה לחשוב עליהם".
ספרים, מאמרים, דיבורים
אבי גיל 